צרה צרורה שאני
הילה סגולה-כחולה ביום השחור הזה.
היום שאחרי, היום שאני משמינה את הכל חזרה. היום שבו שאריות של התקף אכילה עדיין בתוכי ולא לקחתי משלשלים כדי להוציא ולא הלקתי את עצמי מספיק ואני כבר לא רזה מספיק והסימפטום רק מחריף, כפי שצפיתי מראש שיקרה עם החיים שלי.
הכאוס בראש רק מתגבר וכבר אין "כדורי קסם" שיוכלו להרגיע ולווסת.
אני מפחדת להגיד לעצמי שההפרעה כאן כדי להישאר ולנהל אותי מתוכה ולצערי הרבה זו לא ההפרעה שרציתי לסבול ממנה בחיים האלה.
הרעשים מפריעים לי, קולות מפריעים לי, כשמתווכחם איתי זה מפריע לי, כשאין לי לאן לברוח מעצמי מפריע לי, מציק לי. הכל מציק לי ומציף אותי ודוחק אותי לפינה.
כבר אין לי כוח להפרעה נוראית שכזאת, שרק הורסת לי את החיים ומשמינה אותי.
אני שונאת את עצמי ואת זה שאוכל מנהל אותי ואת הרגשות שלי.
הלוואי והייתי בוכה הכל החוצה ולא זקוקה לאוכל או להכניס משהו לפה כדי "להירגע" – הרי זה מה שעושה את הבעיות מלכתחילה.
הלילות הכי מפחידים אותי. אני כבר לא יודעת איך לגשת לזה בלילה. מנסה להגדיר 2 ארוחות, אחת ב20:00 והשנייה ב21:45, שתיהן אמורות להיות קטנות אבל מהר מאוד הן הופכות לבינג' מפלצתי שבאופן אוטומטי הרגליים מובילות למטבח, למקרר, למזווה והידיים מושטות לאוכל.
אני רוצה לצרוח שכשלתי בחיים, כשלתי חזק, נכשלתי בכל דבר אפשרי ונכנעתי לאוכל בכל הכוח.
הייתי יכולה להיות כל כך הרבה דברים בעולם הזה בלי ההפרעה הזו.
כשהייתי רזה מאוד וצלחתי בדיאטה, הייתי נראית כמו דוגמנית והיה לי כוח רצון מברזל להוכיח לכולם איך בכלום זמן הילדה הכי שמנה בחדר הופכת להיות להכי דקיקה בעולם. היה לי כל כך הרבה כוח רצון וסבלנות וגם כשהייתי נשברת הייתי מתעקשת על X משלשלים ביום שאחרי כדי להוציא ועשיתי מלא מלא דברים כדי להפוך לחלומות שלי.
הספיק בינג' אחד אחרי תקופה של כמה חודשים ללא בולמוסים כדי ליפול ולהפוך למה שאני היום.
ככה, בכלום הזמן ההפרעה התהפכה ונותרתי עם זה לגמרי לבד.
לא משנה לאן הלכתי, מה ניסיתי, כמה כסף בזבזתי, כמה בכיתי, צרחתי, קניתי, רכשתי, למדתי, הלכתי, נסעתי, התאשפזתי – ההפרעה הארורה הזו הולכת איתי לכל מקום כמו קללה על שבריר שניה של דיאטה.
למה דווקא אני סובלת מזה? אני כבר לא מדברת על חתונה וילדים או על עבודת החלומות, או על שלום עולמי או קריירה מבטיחת גורל או אפילו סתם לדגמן כמו שרציתי בעבר
אני אפילו לא מזכירה את זה שאני צריכה לדעת איך אוכלים "כמו בן אדם" ואיך מתנהלים עם אוכל באירועים חברתיים או בכלל, ביום יום ….
אני מדברת על שקט מזה בראש ועל לתקן את מערכת היחסים שלי עם אוכל ועם הגוף שלי והרגשות שלי.
הדבר שהכי כואב לי זה שזו אני שהורסת לעצמי ולא אף אחד אחר. כאילו שהכל כמו מחטים קטנות שרק חסר שהבלון של הבינג' יתעופף מעליהן קלות ו-בום! בינג'! מפלצת!
אני באמת סובלת ולא שקטה מזה, זה סיוט שלא נותן לי לחיות ולא נותן לי מנוח. הלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולהגיד לעצמי לא להישבר באשפוז הראשון ולא להישבר אחרי בינג' אחד. הלוואי וכל זה סיוט רק ותיכף אתעורר אצל הדיאטן והפסיכולוגית שהיו לי לפני סאגת האשפוזים והלוואי והיה אפשר להחזיר את השליטה שהייתה לי ואת הכוח רצון ואת הדחף לחיות. באמת שאני כבר לא יודעת איך להתמודד עם אוכל וזה תמיד נגמר בבינג' מפלצתי שהורג אותי מבפנים שנייה אחרי שהוא נגמר. אני מתחננת לאלוהים שייקח אותי השמימה ושמה, שמה כבר לא יהיה לי אכפת שאני משמינה וכבר לא יהיה לי אכפת מהבינג'ים. אני רק רוצה שקט בראש. הלוואי והיה טיפול קצר מועד וממוקד שפשוט מוציא את הדבר הזה ממני לעד.
