פורים זה לא חג

בעבודה של אימא. מהבוקר ניסיתי להתעסק בדברים אחרים. רציתי לעשות קניות בסופר, כמו בכל יום אבל אימא אמרה שיותר טוב שנעשה יחד. כל היום הציעו לי מתוקים ודברים אבל אני מירוב הפחד להישבר לבינג' לא נעניתי לזה כלל(עד כה, תודה לאל, טפו, חמסה). הפיתויים בכל מקום אבל אני מחויבת לתפריט ומחויבת להישאר שפויה עד האינטייק שיש לי. אני מחויבת. זה כבר לא נוגע רק אליי או לדיאטן אחד, אלא נוגע לקשת רחבה של מטפלים באשפוז וגם אחריות אחר כך על המשפחה שחלילה לא ייצא לי התקף אכילה לידם שאני אגמר ממני והם אחרי, ייסחפו לתוך המערבולת.
בסביבות 14:00 יצאתי לקניות. שוב, באותו הלופ. ישר יוצאת למקס טוק לפרק יצרים. היה הרבה מתח במשרד וכל הרעש והמתוקים הארורים, הכל עשה לי בלגן בראש וחיפשתי דרך אחרת להעביר את הזמן ואיך לא, שוב המפלצת תקפה אותי ונכנעתי לקניות. סתם שטויות קניתי. הכי מצחיק זה שהביאו לאימא שלי מתנה כל מיני מוצרים לאפיית עוגות ואני, כמו בהמה מפוחדת ישר אמרתי לאימא שלי שאני צריכה לקנות חימר ומוצרים אחרים כדי ליצור עם השבלונות בחימר. העיקר שלא תתחיל לאפות לי בבית. אני לא באנורקסיה, אני חזק בבולמוסים הנוראיים, המייסרים, המפחידים והמלחיצים שאני חייבת להמנע ולמנוע בכל דרך אם אני רוצה להישאר שפויה בעולם הזה. רק שיגיע כבר האשפוז ויציל אותי מכול זה. אני מפחדת להיגרר לאיזה כאוס עם האוכל לפני האינטייק, ממש מפחדת להרוס הכול. כבר לא בשבילי, כבר לא אכפת לי מהשמנה כפי שבעבר, אבל עדיין יש מאחוריי משפחה שלמה שהרסתי להם את החיים בגלל זה ואני לא רוצה להישבר הפעם.
איזה חג ואיזה נעלי קרוקס… מרגישה שאני צריכה את המחלקה כדי להיות בסביבה מוגנת כי ככה אי אפשר יותר. זה על גבול הבלתי אפשרי להתנהג כמו רובוט עם אוכל לפי שעות מסודרות וארוחות מאורגנות כשכולם מסביבך מנשנשים. אבל יש לי מטרה והיא לחזור לאשפוז ולהראות להם שעמדתי בחוקים גם אחרי שהעזיבו אותי. אז עוד יום עובר לו. להמשיך? למה צריך חיים כאלה שאתה כל הזמן מנסה ונופל?! פעם הייתי מצליחה והייתי חזקה ובשליטה כל הזמן ועכשיו אני בפחד וחרדות כל הזמן ומרטיבה על עצמי בלילות ולפעמים גם בשעות היום. לפעמים הבדידו שבדבר עושה לי חשק לפרוש לאשפוז פסיכיאטרי כי אני ממש מרגישה את השיגעון במוח שלי ולא בא לי אותו יותר. בא לי כבר להיות מאוזנת ולהרגיש שלווה ושזה לא יעניין אותי בכלל ושאני אוכל לחשוב על דברים אחרים שהם לא אוכל ואיך להתגרות ממנו. בא לי להירפא מהבולמוסים, הם לקחו לי את החיים שבניתי לעצמי וכבר אין לי כוח לזה יותר… הם לקחו ממני הכול. אני לקחתי מעצמי את הכול בגלל זה ועכשיו אני צריכה להתחבא כמו עכברוש מכרסם כל, זה אשכרה נרקומן שמקבל מנה כל ארבע שעות, אז ככה אני עם אוכל עכשיו. הלוואי וארזה מכל זה, הלוואי ואיעלם, הלוואי שזה יפסיק כל זה ותחזור השליטה וההנאה מלעשות דברים שפעם אהבתי מאוד בנוגע לעצמי והיום אני כבר לא מוצאת אותם בי. הכול הצטמצם לידי לופ מסריח של הפרעת אכילה בולמוסית פעילה שרומסת לי את הסיכוי לחיות וגם את הסיכוי להחלים. חתכתי קצת בפרק כף היד כשרעדה לי הרגל מעצבים כי פחדתי שאפול. אני מעדיפה לחתוך מאשר לזלוג מהתפריט כי החתך מגיע לי יותר מאשר לדחוף עוגה לישבן הענק שלי עכשיו. בא לי לא לחיות את זה ככה, באמת שאני כבר באפיסת כוחות מהבינג' הקודם. הם גומרים אותי ועליי ואחרי זה אני מתמכרת. כמו עם מסטיקים שפשוט לא הצלחתי להפסיק ונכון לעכשיו, בגלל שאני אוכלת מסודר גם כשאני ממש רוצה מסטיקים אני כבר לא יכולה ללעוס אותם באותה רמה שלעסתי לפני חודש-חודשיים. כי אני פשוט אוכלת מסודר אז כבר כמה ימים שמסטיקים זה פעם בכמה שעות, חוץ מהים שנפלתי על 2 חבילות ואני שונאת את זה בעצמי.