תרופות לטיפול בהשמנה מפחיתות תסמינים של אכילה בולמוסית
סקירת מחקרים עדכנית מגלה כי התרופות החדשות לטיפול בהשמנה מקבוצת ה-GLP-1 מפחיתות התקפי זלילה ועשויות לסייע בטיפול בהפרעת אכילה בולמוסית. מה המשמעויות?
התרופות לטיפול בהשמנה מקבוצת GLP-1 הפכו לאחת ההבטחות הבריאותיות המובילות של השנה החולפת לאחר שהציגו יתרונות בטיפול בשורה ארוכה של מחלות ומצבים רפואיים. תרופות אלה, המחקות את פעילותו של ההורמון GLP-1 הטבעי בגוף, פותחו במקור כטיפול לסוכרת, לאחר שהוכיחו יעילות באיזון רמות הסוכר בדם, ובהמשך התברר כי הן מדכאות תחושות רעב במוח, ומועילות במיוחד להורדת משקל עודף, כשהן נלקחות בשילוב עם תזונה בריאה ופעילות גופנית סדירה.
תרופות ה-GLP-1 מסוגלות לדכא תיאבון במספר מנגנונים, תוך השפעה על מערכת העצבים המרכזית ועל הפרשת האינסולין, ובנוסף הן מעכבות את התרוקנות הקיבה. לצד זאת, הן עשויות להשפיע גם על תהליכים מוחיים הקשורים למערכת התגמול ולשליטה בדחפים.
לאחרונה מציגות תרופות אלה יתרונות בריאותיים נרחבים, בין השאר כשהתברר כי הן מפחיתות דלקתיות כרונית, ובין השאר הוכחו כיעילות בטיפול במחלת כליות סוכרתית, דום נשימה בשינה ומחלות כרוניות המתבטאות בדלקתיות מוגברת ואף כטיפול אפשרי להתמכרות לאלכוהול ושיפור פוריות הגבר. כעת מזהה סקירת מחקרים עדכנית עדויות ליעילות התרופות גם לטיפול בהפרעת אכילה המתבטאת בבולמוסי אכילה.
אובדן שליטה
הפרעת אכילה בולמוסית/ הפרעת אכילה כפייתית, או בכינוייה הנוסף – אכילת בינג' (Binge Eating Disorder ובקיצור BED), היא מצב שבו אנשים אוכלים באופן קבוע כמויות מזון מופרזות תוך אובדן שליטה. ההפרעה הוכללה לראשונה בספר האבחנות הרשמי של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי ה-DSM במהדורה החמישית משנת 2013, והיא מאובחנת כשהתקפי הזלילה נמשכים בתדירות של אחת לשבוע לפחות במשך תקופה של שלושה חודשים ומעלה. הפרעה זו שונה מבולימיה בכך שהתקפי הזלילה אינם מלווים בהמשך בהתנהגות מפצה להורדת משקל – למשל הקאות או שימוש במשלשלים. ההפרעה מאובחנת כשהתקפי הזלילה כוללים לפחות שלושה מהמאפיינים הבאים: אכילה מהירה מהרגיל; אכילה עד תחושת מלאות מעיקה; אכילת כמויות גדולות גם ללא תחושת רעב גופני; אכילה לבד בגלל מבוכה או בושה; ותחושת גועל, אשמה או מצוקה לאחר האכילה. הפרעה זו עשויה להיות מלווה בתסמונת אכילה לילית כשהיא נעשית בלילות. הפרעת אכילה גם נקשרת לאחרונה למושג חדש שהותווה ברפואה – "רעש מזון" (Food Noise), מונח המתייחס למחשבות אובססיביות וחודרניות סביב מזון ואכילה.
הפרעת אכילה בולמוסית אינה כה מוכרת, אך היא למעשה נפוצה ומגבילה, ומשפיעה לפי הערכות על למעלה מ-17 מיליון בני אדם ברחבי העולם. מחקר ישראלי שפורסם בשנת 1999 זיהה אצל מועמדות לגיוס לצה"ל כי 8% עד 19% מתמודדות עם תסמינים שמאפיינים הפרעת אכילה בולמוסית ובולימיה.
בסקירה המדעית הנוכחית, צוות החוקרים מהיוניברסיטי קולג' של לונדון (UCL), אוניברסיטת אוקספורד, מכון קרולינסקה בשבדיה וגופי מחקר נוספים בבריטניה וארה"ב, ביצעו את ניתוח מטה אנליזה הגדול ביותר עד כה לבחינת עדויות להשפעות של התרופות מקבוצת GLP-1 על ויסות תיאבון. החוקרים אספו ראיות מתוך 25 ניסויים קליניים מבוקרים אקראיים שפורסמו בין ינואר 2005 לאפריל 2026. הניסויים התקיימו ב-12 מדינות בארבע יבשות שונות, וכללו נתונים של 8,069 משתתפים. המחקר לא כלל ניסויים שבהם המשתתפים סבלו מתחלואה גופנית קשה כמו סרטן.
החוקרים מצאו כי התרופות הניבו יתרונות משמעותיים מעבר לירידה במשקל. הניתוח הסטטיסטי הצביע על הפחתה מתונה ומובהקת בהתקפים של זלילה, אכילה מתוך אובדן שליטה ואכילה רגשית. בניסויים שבהם נכללו משתתפים שסבלו מאבחנה רשמית וקלינית של הפרעת אכילה בולמוסית, השפעות הטיפול התרופתי היו גדולות אף יותר.
החוקרים נתמכו על ידי מענקים מטעם המכון הלאומי לחקר הבריאות והטיפול בבריטניה (NIHR), קרן Wellcome והאגודה הבריטית למחקר רפואי (MRF), והממצאים מדווחים בגיליון יולי 2026 של כתב העת המדעי eClinicalMedicine.
צורך דחוף במחקרים נוספים
"אפשרויות הטיפול בהפרעת אכילה בולמוסית כיום הן מוגבלות, וכרגע אין תרופות מאושרות ייעודיות להפרעה זו, כך שעדיין קיים צורך חיוני בדרכים טובות יותר לעזור לאנשים החיים עם המצב הרפואי הזה" הסבירה ראש צוות החוקרים, ד"ר אילריה קוסטנטיני (Costantini) מהמחלקה לפסיכיאטריה ביוניברסיטי קולג' של לונדון בהודעה לעיתונות שהופצה עם פרסום הממצאים. "מצאנו ראיות לכך שתרופות לירידה במשקל עשויות לסייע בניהול חלק מהתסמינים המרכזיים של הפרעת אכילה בולמוסית".
יש לציין כי המשתתפים במחקרים שנכללו בסקירה דיווחו גם על עלייה ב"ריסון קוגניטיבי" או "ריסון תזונתי" – מושג המתייחס למידת הכוונה המודעת של אנשים להגביל ולצמצם את האכילה שלהם. נקודה זו מעוררת דאגה מסוימת בקרב אנשי המקצוע בתחום הפרעות האכילה. "מהראיות הזמינות לנו כיום, איננו יכולים לקבוע האם העלייה בריסון התזונתי משקפת צורה חיובית ומועילה של ויסות עצמי, או שמא מדובר בדפוס אכילה לא בריא", מסבירה החוקרת הראשונה החתומה על הסקירה, איזבל אמפטג' (Emptage). "אנו מקווים שמחקרי המשך יוכלו להבהיר האם נטילת תרופות לירידה במשקל עלולה לתרום להתפתחותן של צורות פתולוגיות יותר של הגבלת אכילה, כמו דילוג על ארוחות".
על אף החששות, החוקרים מציינים כי ממצאיהם מדגימים שתרופות להרזיה יכולות להוות חלק חשוב מתוכניות הטיפול עבור אנשים עם הפרעת אכילה בולמוסית, אך רק לצד טיפולים פסיכולוגיים ותמיכה חברתית. ממצאי המחקר נתמכים בתיאורי מקרה לאחרונה המרמזים גם על יעילות תרופות ה-GLP-1 בטיפול בבולימיה.
החוקרים מציינים כי למחקר מספר מגבלות ובראשן העובדה שכל המחקרים שנכללו בסקירה דורגו כבעלי סיכון גבוה או לפחות מעוררי חשש מסוים להטיה סטטיסטית והעובדה שרובם הגדול מומנו ישירות על ידי חברות תרופות. מגבלה חשובה נוספת היא שמרבית הניסויים הקליניים שנבדקו לא גייסו משתתפים על בסיס אבחנה קלינית רשמית של הפרעת אכילה בולמוסית, אלא בחנו התנהגויות אכילה כלליות במסגרת מחקרי השמנה.
החוקרים מסכמים כי כדי לגבש הנחיות קליניות ברורות, יש צורך דחוף בניסויים קליניים אקראיים, מבוקרים ובעלי עוצמה סטטיסטית שיהיו ממומנים על ידי גורמים עצמאיים לחלוטין ולא על ידי תעשיית התרופות. מחקרים אלו חייבים לכלול תקופות מעקב ארוכות טווח ולהתמקד באופן ספציפי באנשים שאובחנו קלינית עם הפרעת אכילה בולמוסית, כדי לקבוע האם היתרונות שנצפו בטווח הקצר אכן מתורגמים לשיפור משמעותי, יציב ובטוח לאורך זמן.
