חפירת חיי עם ההפרעה הזו

רכשתי כמה דברים מהסופר פארם ואחד מהם היה הסט הזה מסברובסקי. הרבה זמן לא ישבתי עם עצמי בבית לבד באמצע היום. אחרי שממש חיפשתי אתמול יומן אכילה שבאמת הרגיש לי נכון לתעד בו, תיעדתי את ארוחת הצהריים וזה בלבל אותי מעט. מצד אחד אני כל כך רוצה להחלים ומרגישה שמגיע לי את התחושה המרגיעה הזו שאני גם שומרת על משקל סביר, גם בסנכרון עם מה שהנפש חושקת, אבל גם יודעת לייצר מנגנון פנימי שיעזור לי להפסיק בזמן ולא לאבד עכבות כשמדובר באכילה. בא לי להגיד כל כך הרבה דברים והמוח לא נח, המחשבות מתרוצצות. איך עושים את זה והאם תמיד יהיה ככה עם אוכל? זה יהיה או לספור קלוריות או לאבד שליטה? לצערי קורה לי יותר מדי בשנה האחרונה שאני מאבדת שליטה ואז נכנסת למעגל כזה שבו אני רק שונאת את עצמי יותר ובורחת לאוכל כי הכול כל כך מציף ואני לא יודעת להתמודד. הציפייה לשלמות שהיוותה עבורי דרך חיים במשך זמן ארוך כל כך, התנפצה ואיתה באו מחשבות אובדניות וזללנות מופרזת שרק גורמת לי לסבול. אני מרגישה שזה הכרחי להמשיך לכתוב ולהמשיך ללכת לטיפולים ולהמשיך לחקור את עצמי ולהמשיך לנסות גם אחרי הפרזות באכילה, פשוט לנסות לאכול כרגיל ביום שאחרי (שזה כל כך מוזר ולא טבעי) , להמשיך ללכת לעבודה ולהמשיך לקחת כדורים ולהמשיך לחפש פתרונות ולהמשיך לחלום שאפשר לחיות מעבר לנושא הזה עם האכילה או לפחות לנהל אותו יותר טוב.

 כשהתחלתי בזמנו, את הדיאטה הגדולה, הייתי בטוחה שמהבחורה שתמיד הייתה הכי שמנה בחדר, מה שיציל אותי מעצמי יהיה לכסח את הגוף וכל טיפת שומן בו ולהפוך להיות הכי רזה שיש וככה, אשיג כל דבר וכל גבר שארצה. זה הכניס אותי לכזאת אופוריה שלמרות שהיו לי חשקים נורא גדולים למאכלים, התעלמתי מכל מערכת היחסים שלי עם אוכל ולא עניין אותי כלום חוץ מלהגיע לתת משקל הנכסף. כשהגעתי למקום הזה, כמובן שרציתי להמשיך ולרזות עוד והרגשתי שאני כישלון כאנורקסית שיש לי ראש שחושב רק על לאכול ועל זה שאני לא מסוגלת לצמצם יותר מדי או לצום, כי זה תמיד היה נגמר בבינג' מהגיהינום שהיה לו לוקח לו זמן לעבור ותמיד השאיר אותי עם טלטלה נפשית ורצון לברוח מהבית וגם מעצמי, לא הבנתי איך קרה שדווקא לי, הבחורה שמדקלמת קלוריות ואוכלת כל כך מצומצם, דיאטטי ומסודר, דווקא בזמן הזה איבדתי שליטה. כשהעירו לי בזמנים שבהם המשקל היה מאוד גבוה זה תמיד השפיע עליי ועל הרגלי האכילה שלי. אכילת כמויות גדולות בסתר ותמיד לפוצץ את הצלחת בעוד ועוד, בלי קשר לתחושות הגוף שלי ובלי יכולת לעצור כי זה טעים. תמיד הייתי נסגרת בחדר שלי ואוכלת כמויות של מאכלים ותבשילים. בתור אחת שחיה בבית שהעיסוק העיקרי בו היה סביב האוכל וכמובן, לשבת ולאכול מול תוכניות בישול ולאכול ללא הרף,  האכילה הייתה תמיד מגיעה לשיא שלה במיוחד בערבים, סופי שבוע וערבי חג כשכל השפע מול העיניים ורק מעירים לך על כמה שאת אוכלת ועל איך שאת נראית, זה תמיד גרם לי לשנוא את כולם ולרצות להתחבא מהחיים יותר ויותר. בניסיונות רבים להבין מדוע נולדתי עם בעיה שכזו, תמיד הייתי מוצאת את עצמי מאשימה את ההורים על הדוגמה הקלוקלת שלהם בנוגע להתנהלות עם אוכל ובכלל עם החיים עצמם. זה תמיד גרם לי להתמלא בשנאה וגועל כלפי הדוגמה שראיתי בבית. אמא שמגדלת לבד את הילדים ולא יודעת להתנהל עם רגשות ומונעת מתוך אימפולסיביות ואינטנסיביות על מנת להספיק הכול מהכול כי אין מי שעוזר לה בבית ואבא שתקוע לו אי שם עם מנהגים קדומים ולא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו (כך זה הרגיש לי בילדות, אך כמובן שהיום אני מבינה מה הוא עבר בחייו) האינטראקציה היחידה שהייתה לי עם אבא במהלך היום זה כשהוא היה מגיע בערב ומתחיל לפתוח את הסירים במטבח וטועם מהכול ואז קורא לאימא שלי להעמיס לו על הצלחת כמה שיותר אוכל ולרוב זה לא היה נגמר בצלחת אחת(שזה מנהג שאימצתי במשך שנים ועד היום לוקח לי זמן לנסות להתנער מהמנהג הזה). בתקופת הדיאטה כל כך סלדתי מההורים. לא רציתי בכלל להסתכל על אבא שלי כדי לנסות להתנתק מההרגלים האלו שלו ובעיקר הרגשתי שנאה כלפי אמא שלי, כי היא לא ראתה את הקשיים שלי עם אוכל. למראית עין, כשהייתי בתת משקל ואנשים מסביבי שאלו אותי "מדוע אמא שלך לא רואה את מצבך הפיזי ומנסה לעזור לך עם האכילה?" ואני הייתי עונה שלא האוכל הוא הבעיה בבית שלנו ואם רק אבקש, היא תכין ותקנה כל מה שארצה ואחשוק בו. תמיד הרגשתי צורך להסביר את עצמי ולמה אני מנסה למנוע מעצמי לאכול יותר. אז לשבריר שנייה הצלחתי לגעת בחלומי הוורוד וללבוש חולצות במידה 12 של ילדות ונערות קטנות ולמידה 34 בג'ינסים, גברים היו מתחילים איתי הרבה והייתי מעלה המון תמונות לרשתות החברתיות כי הרגשתי שאני חייבת להתגאות בהישג החדש ולהתרברב בו כמה שיותר. כל כך רציתי שיראו אותי בגופי המצומק והחדש, שלא היה אכפת לי לספור קלוריות כל היום ולשבת בבית עם כאב ראש תמידי ולפרוש מכל תחום שגרם לי לאכילה היתקפית או רגשית (כמו לצאת למסעדות / לנסות להתרכז בלימודים/ קריאת ספרים /אירועים משפחתיים/ להקשיב לריבים של המשפחה בבית/ להתמודד עם רגשות בנוגע לחוסר הבטחון שלי מול אנשים אחרים) לא היה לי אכפת לוותר על הכול, על כול דבר שמטרגר אצלי התקפי אכילה כי רציתי להרגיש רק את הצד של השליטה והרזון בהפרעה וחלילה לא לתת מקום לקיצון השני להתפרץ. לאחר 6 אשפוזים ו2 ניסיונות אובדניים בעקבות התקפי אכילה וחוסר מסוגלות להתמודד עם אוכל ועם המשקל שרק עולה וחוסר השליטה העצמית, אני אשקר אם אגיד שזה לא הורג אותי מבפנים הכשלון החרוץ הזה להשיג שליטה ומשקל מאוד נמוך בחזרה. זה תמיד בראש, לצערי עם ההתמכרות הנוראית שפיתחתי לאוכל. הפנטזיה להיות בתת משקל, זו שהניעה אותי במשך כל כך הרבה זמן עדיין מהדהדת בראשי, גם אחרי שעליתי כל כך הרבה במשקל ולמרות שהיו לי הרבה נפילות לאוכל, עדיין יש בי תקווה להשיג מראה כחוש ושברירי כי זה מילא את עולמי הפנימי וגרם לי להרגיש בלתי מנוצחת ושהכול אפשרי עבורי, אם רק אעבוד מספיק קשה ואהיה יצירתית מספיק כדי לצלוח כל התמודדות עם אוכל. במשך הרבה זמן שחררתי שליטה ואיבדתי כל אמונה בעצמי. גרמתי לעצמי לא לסמוך על עצמי יותר ואכזבתי את עצמי ממש. כשאמרו לי בטיפולים להפרעות אכילה שאני צריכה להפסיק להיגעל או לשנוא את עצמי על כך שיש בי גם את הצד הזה וצריך להשלים עם המציאות, שרזון כזה קיצוני פשוט לא מותאם לי ולא טבעי לי בשום צורה שהיא ושעדיף להפסיק להילחם נגד המוח שלי ולנסות לדכא את היצרים, התשוקות והתאוות שלי זה לא באמת טיפול, לא כזה שמחזיק להרבה זמן בכל אופן. לאחר שהעזיבו אותי בפעם האחרונה מהאשפוז להפרעות אכילה ופוסט טראומה, כל כך לא רציתי להרגיש את הפרידה מהמקום ולהכיל את העובדה ששוב אצטרך לחפש מטפלים בעצמי ולחזור הביתה מחוסרת שמירה והגנה. ישר התקשרתי לקופת החולים וקבעתי תורים לאנשי מקצוע שנראו לי נחוצים. למרות שזה מרגיש לי שאני אבודה, לא מובנת וכנועה או בעיקר נשלטת בידי הרגלי אכילה מאוד הרסניים וגם מדימוי עצמי מאוד נמוך ורגשי נחיתות עמוקים, אני עדיין רוצה לקבל טיפול נפשי והכוונה תזונתית בשילוב עם עזרה בהתנהלות יום יומית, בעיקר בניהול רגשות וכיצד לווסת או לנחם את עצמי בדרכים אחרות שהן לא רק אוכל. אני מרגישה שאני צריכה להעביר משהו מהנפש שלי החוצה לעולם ועדיין לנסות לממש את הפוטנציאל שאני מאמינה שהוא טמון בי עמוק ולבנות לעצמי חיים שלווים יותר, עם איזון מסוים ולמצוא יציבות נפשית לצאת מהראש השמן מבלי לנסות להילחם בעצמי ולתת מקום גם לצד שיש לו חשקים, יצרים ותאוות תוך כדי שאני מתנהלת נכון עם אוכל ולא נותנת לו לנהל אותי. לפעמים אני ממש רוצה להקשיב לשירים שהקשבתי בתקופות בהן הייתי במשקל הרבה יותר נמוך, סתם כי אני מרגישה שאני עדיין עושה מאמצים רבים להילחם בהשמנת יתר ואכילה מופרזת, אך אני מרגישה כל כך לא ראויה ובלתי נראית. כל הרעל שהיה בתוכי שנים כי לא ידעתי להתמודד עם רגשות, תגובות של אנשים, מערכות יחסים, שינויים בחיים והתמכרויות, אני מרגישה שתמיד הרגשתי צורך לברוח לאוכל וזה גורם לי להתעצב מבפנים, זה גורם לי לרצות להגיד לילדה השמנה שהייתי, שזה בסדר להרגיש את הלבד וזה בסדר לנסות להתנתק מכולם ובעיקר מהרגלים ואמונות שעליהם גדלתי בבית. זה בסדר לנסות לשנות את המראה החיצוני וזה בסדר לנסות לשנות את עצמי כדי להרגיש יותר בטחון עצמי. לאישה שחוותה את התת משקל אחרי חיים שלמים בצל השומן, הייתי אומרת שתשמור קצת לעצמה ושלא תיתן לאנה את כל הקרדיט. אני עדיין רוצה לרזות ועדיין רוצה להגשים הרבה חלומות ואני מרגישה שמגיע לי. בינתיים אני נותנת לעצמי לחוש את הדיכאון מבלי לנסות לברוח יותר מדי להרגלים ההרסניים. תמיד רציתי להרגיש עצמאות מסוימת ולהוציא רישיון ושיהיה לי כוח רצון ללכת להתעמל, לעבוד ולנהל שגרת חיים שמשלבת גם תחביבים שמעשירים את הנפש. רציתי גם חברות וחברים, אבל כרגע, אחרי כל הבלבול הריגשי שחוויתי אני רוצה לתת למטפלים להיות החברים שלי ובעיקר לנסות להתחבר לעצמי שוב ואצליח שוב לנהל את עצמי ולהתהלך בעולם עם גוף שאוהב, כסף שאחסוך והרגלי אכילה שלא יהיו הרסניים עבורי. את המשקל כבר אי אפשר לנסות להוציא לי מהראש, כי הוא תמיד שם, אבל אפשר לקחת מכל מה שחוויתי כל מיני מסקנות ותובנות כמו שסבלנות משתלמת בסוף ושלא תמיד צריך להקשיב לכולם סביבי ולהשתהות עם הרגשות והתחושות זה גם בסדר. אני בעיקר מבינה ומפנימה שאת בני הבית שבו אני חיה אי אפשר לשנות או לנסות לכופף אותם סביב הקשיים שלי בחיים. האדם היחידי שאני צריכה להתחבר אליו עכשיו – היא אני. אני שמנסה לנהל יומן אכילה, אני שחיפשה שוב ושוב טיפולים שונים, אני שרדפה אחרי המון מטפלים, אני שניסתה כל מיני שיטות חדשות כדי לאמן את הראש לחשוב אחרת כדי לרזות, אני שמתה לפעמים להגיד להורים שפשוט יוותרו עליי ויזרקו אותי באיזה הוסטל מרוחק למתמודדי נפש אבל עדיין קמה לעבוד ומכינה לעצמה שוב ושוב את התיק אוכל ומשתדלת לעמוד בזמנים, אני שלמרות כל הנפילות האיומות והעלייה המשקלית, אני עדיין לא מניחה להשמנה להגיע אליי טוטאלית ומחפשת משמעות אמיתית וסנכרון עם תאוות הנפש מבלי להתפשר על אקסטרה קלוריות ולעלות במשקל. לאחר שאתקבל למרפאה החדשה, אני מתכננת לעבוד כמה ימים בשבוע ולהירשם פעמיים בשבוע לאיזה סטודיו וכמובן, להמשיך לתעד את עצמי ולכתוב. אני חופרת מתוך נשמתי גם כשאין לי ממש כוחות נפשיים להתמודד עם מחלה נפשית כזאת פוגענית והרסנית. אולי זה ירגיש לי יותר בסדר לא להיות באשפוז ולבחון את ההתמודדות שלי עם ההפרעה בחיי היום יום. הלוואי ואתקבל כבר למרפאה, אני צריכה קצת יציבות בנוגע לאופן הטיפול בי.