אני הייתי רוצה להבטיח שלמענך אני אלחם כבר עכשיו.
את רצית להחלים כדי לעזור לאחרות.
כמוני.
גם את, לא מיד הגעת למקום ההוא החולה ביותר,
עד שהמחלה הכניע אותך.
לגמרי.
זה התחיל מקצת.
ועוד קצת.
והתדרדר לאט לאט.
ואני,
זה מתדרדר לאט לאט.
רוצה להבטיח,
רוצה להלחם,
כדי שעוד עשור אני אוכל להגיד שזה בזכותך.
ועצוב מאוד שמוות צריך להיות הדרך שבה אולי אקח את עצמי ברצינות,
ועצוב כל כך,
והלב שלי נשבר,
נשבר לי הלב לקרא שהיו לך חלומות,
רצית לבקר בעולם,
ולשחות,
ופשוט לחיות.
והייתה תקווה,
לחיים.
ואני,
אולי אני, יכולה לחיות בשבילך.
לעצור את עצמי עכשיו,
כי אולי זה מה שתרצי,
שאחרות לא יסבלו כמו שסבלת.
ואני יודעת שאני חלשה,
ומבולבלת,
כי מחשבות אחרות עולות,
כמו המחשבה ש"אצלי זה אחרת,
אני, גם אם ארד עוד, גם אם אהיה מאוד חולה,
זה יהיה "רק לביקור", אח"כ אחליט שדי.
אני כבר כאן, אז רק עוד קצת."
אבל אולי, אולי גם לך היו "רק" מחשבות כאלה,
לפני המון שנים,
ואז המחשבות התחזקו,
והתחזקו,
אפילו יותר,
וכבר לא יכלת לקום מהמיטה,
ולהרגיש,
כל הגוף כאב,
והנפש צרחה.
והרגשות כבר היו כהים.
וכשהיית במצב הזה,
ביקשת להפסיק להלחם.
אז אני כל כך מבולבלת.
הסיפור הזה שלך,
גורם לי בו זמנית ל2 רגשות חזקים,
מצד אחד הקול הבריא יוצא לפעולה, צרח לי לעצור עכשיו,
שגם את קארין, לא התחלת ממשקל 24,
שאת בטח רוצה להגיד לי, וכל מי שסובלת,
לעצור עכשיו.
לא משנה באיזה מצב נמצאת.
שאפשר.
ושצריך.
לעצור עכשיו.
לפני שיהיה מאוחר מידי.
עכשיו. אולי יש עוד סיכוי.
ואני רוצה לצרוח.
לצרוח שגם יש לי מחשבות אחרות.
רוצה לצרוח למחלה הזו שתסתום.
שאני לא רוצה למות בסוף.
אני לא רוצה חיים שמחוברים לתזונה דרך הוריד.
אז למה המחלה הזו צורחת לי ש"אני כן רוצה לרדת רק עוד קצת,
כן רוצה לבדוק את המשקל היותר נמוך רק עוד קצת,
רוצה להיות במצב רק עוד קצת פחות טוב,
ועוד קצת,
ועוד קצת"
המצב שלי היום,
הוא המצב ה"קצת פחות טוב" של אתמול,
והמצב שלי השנה,
הוא המצב שפחדתי ממנו שנה שעברה.
אז מחלה ארורה!
אם ככה את הולכת להמשיך,
המצב של המחר יהיה קצת פחות טוב מהיום,
והמצב של השנה הבאה,
יהיה המצב שממנו אני פוחדת היום.
ועוד עשור,
ייתכן,
שגם תזונה דרך הוריד לא תעזור.
אני רוצה לכתוב לאמא של קארין.
אני רוצה שאמא של קארין תשמע מה יש לי לומר.
אני רוצה לשלוח לה מילים טובות על האמא המקסימה שהיא הייתה.
אני רוצה לבכות את החיים שלי.
רוצה להשתיק את הקולות של המחלה הזו, שעדיין חונקים אותי,
למרות הכל.
למרות שאני מבינה.
ואני רוצה שהסיפור הזה של קארין, לא ילך ממני כמו טבעם של הסיפורים,
אני רוצה להבריא.
ובו זמנית פוחדת.
אני לא רוצה למות. ולא רוצה להיות כל כך חסרת אונים ובלי שום דבר בחיים חוץ מהפרעת אכילה,
כי עכשיו עוד יש לי.
יש לי הצלחה בדברים אחרים.
עכשיו זה הזמן שעוד אני יכולה לעצור.
למה זה לא מספיק ברור לי??
למה אני מרגישה גם טיפה מטוגררת.
למה הכל כל כך מבולבל.
ולא שפוי.
למה החיים האלה שלי לא שפויים.
ובשביל מה להלחם.
ואני רוצה להלחם.
ואני צריכה כח.
אני צריכה המון כח.
כי אני אומרת לעצמי ש"אני לא במצב כזה נורא"
אבל, לא מגיעים למוות מיד,
לפני זה עוברים המון המון יסורים וסבל.
והמחזור שלי שעוד לא הגיעה כבר כמה זמן,
והדופק האיטי,
הם רק התחלה.
אז לעצור עכשיו.
גם אם אני חושבת ש"לא גרוע"
כי כשקולטים, ייתכן שיהיה מאוחר מידי.
אני פוחדת שכבר, מאוחר מידי.
שאני כבר לא יכולה.
ואם אני כבר לא יכולה,
אז בשביל מה לנסות.
אין אצלי חצי.
אם אני נלחמת, זה כדי להבריא.
לא כדי "להיות במצב יציב"
ולא כדי שאחרים יוכלו טיפה לנשום.
אלא כדי להבריא לגמרי.
עם כל מה שזה אומר.
בעיקר שהמחשבות האלה ילכו כבר.
כולם.
כולם.
ואם אני לא אצליח להחלים לגמרי,
אני מרגישה כאילו אין לי טעם לנסות,
