הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

מגייס

מגייס

(צילום: Shutterstock)
טיפול הורמונלי (אנטי-הורמונלי) לסרטן השד
open
חשבתי שלא אזדקק יותר לשירותכם , אך המציאות חזקה יותר מכל תיכנון . קשה לה מאוד מאד . למרות שהיא משתפת ואני תומך אני מבין שיש רגעים שהיא נלחמת בעצמה ומגייסת את כל הכוח רצון שלה . בשבוע האחרון היה לזיוה שלי קשה מאוד. יום חמישי היה השיא ... היא פשוט בכתה לי בטלפון ותוך כדי בכי שהיא על משהו אחד שקופת חולים לא מאשרת לילד הקטן שלנו ריפוי בעיסוק . היא הזכירה את זה שחסר לה ואף אחד כבר לא מדבר איתה בעבודה כמו פעם ... כי כבר לא אחת מהחבר'ה . ואני כמו מטומטם אמרתי לה אז תחזירי לעשן והא ענתה לי אני לא שם . ממש לא חוזרת . כמובן שאחרי שניתקנו התקשרתי להתנצל מעומק ליבי . בערב עשינו על האש בגינה עם חברים( כי חגגנו 62 יום ללא וטו' באב ) וכשהזוג חברים הדליקו סיגריה של אחרי האוכל . זיווה לחצה לי את היד ולחשה לי הנה עכשיו בא לי ... אמרתי לה תשתי קצת מיץ ותרחמי עליהם כי הם המסכנים . הם השבויים ואת החופשיה והמאושרת .את החזקה והם החלשים . תמיד תמיד אני מקבל אותה בנשיקה וחיבוק חזק ואומר לה כמה שהיא מריחה טוב וכמה כייף לנשק אותה והיא מסכימה איתי אך אני חושש שברגע של חוסר שליטה ועצבים היא פשוט תלך לפינה ותעשן ומשם המדרון יהיה תלול ... וכמובן יש כמה קילוגרמים מיותרים שעלו ונדבקו לבטן ולפנים . אני רוצה לצאת איתה להליכות ולעשות ספורט אך תמיד יש משהו שמפריע ומונע . מקווה שהשבוע אצליח ביחד איתה לקדם את הנושא הזה . תודה על הקשבה .
open
אני אתחיל ואגיד שאני הכי מעריכה את המטפלות שלי בעולם. שגם אם לפעמים אני כועסת עליהן, זה לא באמת עליהן, זה על עצמי ועל ההפרעה ואני סתם מוציאה את זה עליהן. באופן כללי, בעיניי, כלל מי שבוחר במקצוע טיפול בכלל ובטיפול בהפרעות אכילה בפרט הוא אדם מיוחד וראוי למלוא ההערכה. עוד לא החלמתי לצערי, כן יש תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות, לפעמים תת משקל, לפעמים משקל תקין, צמצומים, אכילת התפריט, בולמוסים.. אני שונאת את ההפרעה, אין לי כבר שום זיקה אליה, חלום שלי להיפטר ממנה אחת ולתמיד, אבל זה חלום שאני עוד לא מצליחה להגשים באופן רציף. כל פעם עולה במשקל, נצמדת לתפריט, ממתנת את הספורט. הקילוגרמים שמתווספים, תחושת הכשלון, האכזבה שאני כבר לא רזה, התחושה הזו שאני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה בלתי נסבלת ולרוב גורמת לי לצמצם חזרה. אז נוצר מין מעגל כזה: צמצומים- תת משקל- חרא מצברוח- חוסר אנרגיות- רגע של אומץ וההבנה שאין באמת תכלית- חזרה לתפריט- גיהנום- עלייה במשקל- חזרה של המחזור- שומן שמתווסף- בגדים שכבר קטנים- תחושה בלתי נסבלת שמובילה לצמצום מחדש וחוזר חלילה, וחוזר חלילה... כשאני מצמצמת אני מרגישה קצת יותר טוב, מתחילה להרגיש קצת יותר ראויה, קצת פחות שמנה וקצת יותר מסוגלת. המשקל צונח, כולם סביבי מתחילים להלחץ ולדאוג: ההורים, המטפלות, החברים. פתאום כולם מבינים כמה החיים שלי בזבל, כשבעצם אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. אז מתחילים לדבר על טיפול אינטנסיבי יותר, אשפוז, פסיכיאטר וכו'. כל הזמן הזה אני נמצאת ברע במיעוטו, כן אני קצת סובלת, קצת חסרת אנרגיות, קצת אובססיבית במחשבות אבל אני יחסית בטוב. הדאגה שלהם מעיקה עליי, הם משכנעים אותי כל פעם מחדש שהם יודעים מה טוב בשבילי שאם רק אוכל קצת יותר ואשתף פעולה, לבטח ארגיש יותר טוב, ואז אני משתכנעת. מגייס את כל הכוחות, חוזרת לתפריט, סובלת ועולה במשקל. זו התקופה הקשה ביותר, סבל טהור, גועל עצמי, תחושת כשלון ואכזבה מטורפת מעצמי. שם אני באמת סובלת, שם אני באמת דואגת לעצמי, רק שם אני מרגישה שאני כנראה באמת חולה ובאמת דפוקה. אבל דווקא בנקודה הזו, כולם נרגעים, כבר לא דואגים וכבר לא נלחצים. אני לא רוצה שילחצו או ידאגו, אבל שם אני צריכה עזרה, לא בצמצומים, איתם אני מסתדרת נהדר :(. בתקופה הזו אני הכי סובלת והכי צריכה שמישהו יתמוך בי (והכי קשה לי להודות בזה בעולם כן, אני מרגישה מעיקה). אבל דווקא בתקופה הזו אני מרגישה שכולם, אבל בעיקר המטפלות ( כי הן מבינות בזה, לא כמו רוב הסביבה שלי שדי קלולס בכל הנוגע להפרעה), לא שם. המשקל עלה, אין סכנה שמרחפת בחדר ואולי בגלל זה הן כאילו מורידות את הרגל מהגז, חושבות שאם המשקל תקין אז ייקח זמן אבל גם הנפש תהיה תקינה בסוף. הן לא מבינות שעכשיו אני הכי צריכה את התמיכה והדאגה שלהן כי אני באמת סובלת, שם אני הכי צריכה עזרה. ואולי אני טועה, וזה רק בהרגשה שלי, אבל בתקופות האלה מרגיש לי שהן פחות עוזרות לי. אני לא אגיד להן את זה בחיים, אבל חשבתי אולי לשתף פה כדי שהמטפלות שפה יידעו שיש תחושות כאלה בקרב המטופלות בהפרעות אכילה כי אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה ככה. זה לא נאמר בביקורת ממש לא, אני באמת חושבת שהעבודה של כל המטפלים בהפרעות האלה היא עבודת קודש.
open
שלום, אני מטופלת במרכז האוטואימוני בשיבא ולאחרונה הרופאה שלי שינתה את האבחנה מלופוס לסיוגרן, ובהמשך הציעה לי להשתתף במחקר לתרופה ביולוגית, הם מגייסים משתתפים בחודשים אלה. היא לא ידעה לתת לי את השם המלא של התרופה וגם לא פירטה את תופעות הלוואי של הטיפול. אני מאובחנת מזה שלוש שנים ומטופלת בפלקוויניל וקצת חוששת מתופעות לוואי של טיפול שכזה. מה התרופות הביולוגיות שקיימות כיום ומהן תופעות הלוואי? מה השיקולים להשתתפות במחקר? אני חוששת להרע את מצבי עי הוספת תרופות מצד שני אולי זו הזדמנות לעתיד.
open
שלום לכולם,

בני קיבל צו גיוס ראשון לצה"ל.
בשנה האחרונה הוא לא הרגיש טוב ירד בתוך 3 חודשים 26 ק"ג , אושפז ובביה"ח הבדיקות הראו קרוהן.
לאחר שיחרורו המשך הברור בדיקות MRE'קולנוסקופיה וגססטרופיה יצאו לשמחתנו תקינות.
רק בחודש האחרון ירדו מדדי CRP לנורמה ועדיין יש לו התקפי שילשולים אבל הכל לי בכל אופן נראה כוירוס.
ביבקורנו האחרון אצל הרופא הקרוהן לא נשלל סופית למרות הבדיקות התקינות מאחר לרופא לא ברור מה היתה התמונה ההתחלתית.
מקריאה ברשת הבנתי שלא מגייסים עם קרוהן, האם גם לא מגייסים עם חשד לקרוהן?
הלבן שלי יש הרבה ה להציע לצבא מדובר בתלמיד מצטיין בכיתה המדעית וממש חבל לנו אם לא יגייסו אותו.
אז משהו פה יודע מה קורה כאשר מדובר בחשד לקרוהן?
open
שלום הבן שלי מועמד לגיוס. הוא אובחן בקוליטיס אבל הדרגה שלו לא חמורה אפילו יחסית קלה. כרגע הוא ברמיסיה. נאמר לנו לא מזמן שברגע שהצבא שומע קוליטיס ולא משנה מה דרגת החומרה ישר לא מגייסים אותו. האם מישהו מניסיון יכול לתת עיצה מה עושים ולאן לפנות מבחינת גורם צבאי , כי הוא ממש רוצה להתגייס.
open
צמיד חכם במקום דקירות הפיתוח של GlucoVista (גלוקוויסטה) בודק את רמות הסוכר בדם בכל רגע נתון בעזרת ניתוח של הקרניים האינפרא-אדומות שנפלטות מהגלוקוז. אב הטיפוס שאותו מפתחת החברה כרגע מכונה CGM-305 והוא מובנה בתוך צמיד חכם. הצמיד מנטר את רמת הגלוקוז בכל רגע ומשדר אותה לסמארטפון או לטאבלט, כך שאם נמדדת תוצאה חריגה, המשתמש מקבל התראה. הטכנולוגיה שפיתחה החברה מתאימה גם לחולי סוכרת סוג-1 ("סוכרת נעורים") וסוכרת סוג-2 ("סוכרת שאינה תלויה באינסולין"). כיום נמצאת החברה בשלבים של ניסויים קליניים בבתי חולים בישראל.

open
חדשות סלבס תרבות makoTV NEXTER מונדיאל האח הגדול תכניות לוח שידורים האח הגדול אנשים ארץ נהדרת הבוקר של קשת חי בלילה להיות איתה לילה תירס מאסטר שף עובדה ערוץ 24 פלפלים צהובים משפחה מאושרת רמזור יצאת צדיק BOOM הרשמה כניסת משתמש רשום שלח אינך רשום לאתר? הירשם עוד אוכל גברים נשים HIX מגזין סוף השבוע פז"ם ספורט בית ומשפחה חופש רוח גאווה דיבור ישיר Fashion Forward רכב LIVING 9 חודשים מוזיקה מקולנד לימודים וקריירה פרקליטי IL כאן בונים הבמה מבצעים דיבור ישיר - ראשי דיבור ישיר המיוחדים 30 10119 זה רק אני והסרטן שלי אריאלה גילתה שהיא חולה בסרטן השד, ומהר מאוד היא הבינה שמעבר למשמעויות הפיזיות, צריך גם להתמודד עם הבירוקרטיה השוחקת. עד כדי כך שגם חודש אחרי הניתוח להוצאת הגידול, היא עדיין לא יודעת לאיזה טיפול היא אמורה לצפות אריאלה בירון | mako | פורסם 23/06/14 07:00 שמי אריאלה ואני כמעט בת 52. לפני חודשיים חליתי בסרטן השד (אוהבים אותך אריאלה, מחיאות כפיים), אני יודעת שאני אחת מהמון אנשים שחולים בסרטן, או בשם החיבה שנתתי לו "שרימפי". לא היתה מהמורה בחיים שבה לא נתקלתי, יצאתי חבולה וחרדתית, אבל חרדתית מאד אמיצה. כשהרופאה בישרה לי שיש לי סרטן, קיבלתי זאת בהתחלה במין סוג של – "טוב , זה עוד לא היה לי" - אז כמו כל דבר, יש גידול מוציאים את המניאק, וממשיכים בחיים. הבנתי, בין חשיבה הגיונית לרגעי דכדוך, שזה המצב. עם זה צריך להמשיך מעכשיו לחיות. את הסיגריות, חברותיי הטובות בשנים האחרונות, העפתי באותה שנייה ששרימפי קיבל את הגדרתו - שם ושם משפחה, מצב סוציו-אקונומי וכו'. השתדלתי לנסות לשנות גישה. ניסיתי להיות יותר חיובית. אבל אני לא חושבת שבמקרה שלי אפילו שרימפי יכול לשנות את אופיי הסוער. מה שכן עשיתי זה פשוט להתמקד - במעשים, ובאנשים שעושים לי הכי טוב. האנשים שנעימים לי ומצחיקים אותי. ובעיקר, התחלתי לשפוך מילים החוצה ישר מהקרביים שלי. ולא, ממש לא אכפת לי מה אומרים. בינתיים חלפו להם חודשיים ארוכים ארוכים, שבהם אני אחרי ניתוח וממתינה לטיפולים , בהם אני משוחחת המון עם עצמי. נלחמת כמו לביאה בבירוקרטיה הבלתי נסבלת במערכת הבריאות שבה נוסף למחלת הסרטן עצמה, חוטפים על הדרך שגעת ותשישות. ומגייסת כוחות שמעולם לא היו לי, לגדל סבלנות להמתנה הבלתי נסבלת, בין בדיקה לבין תוצאותיה. למה כוונתי בירוקרטיה? כש"התקבלתי" לקהילת חולות הסרטן, אמרו לי זאת הרופאה המנתחת (אגב, מדהימה), זאת האחות המלווה - נחמדה מאד , זאת העובדת הסוציאלית, יש מכבי, ויש אסותא, ויש רמב"ם ויש אונקולוגית, ויש אחת מתשע, ויש האגודה למלחמה בסרטן, ומה לא? אין גוף אחד שילווה את החולה, ויסביר לו/לה את ההמתנה ואת הטרטור האינסופיים. מלחמת העולם מול הביטוח כשפניתי לאחר הניתוח לאחות המלווה כשאני לחוצה לדעת את תוצאות הביופסיה, והיא ענתה: "את צריכה לדעת שסרטן זאת בירוקרטיה". הלווווווווו אחותי - סרטן זאת מחלה, ולשמחתי לא נולדתי איתה, ולא ידעתי שהטיפול כולל ניירת. זו הייתה אחת האמירות ששברה אותי במהלך הטיפולים. העובדת הסוציאלית אפילו הצליחה להתעלות על זה. כשנשברתי ובכיתי ונשלחתי אליה כדי "שתכניס אותי לפרופרציות" היא הייתה כל כך נחמדה ואמפתית עד שהיא אמרה את משפט הזהב: "כימותרפיה זה קשה רק בשלושה-ארבעה טיפולים ראשונים, אחר כך כולם מתרגלים". אז חמדתי, קודם כל יש לך מזל שאני לא חזקה מספיק, כי באותה שניה בא לי להכניס לך אגרוף שיערבב את התאים במוחך וגם, דרך אגב, אולי זה יפתיע אותך אבל גם למוות מתרגלים, רוצה למות? שלא לדבר על המלחמה מול קופת חולים, וביטוח פרטי, ההרשמה לטיפולים, התחייבות הפכה להיות המילה הכי שגורה בחיי. וכל מימון, או משהו שחורג מעשרת הדיברות של אותו מוסד? מלחמת עולם. ואת המלחמה הזאת צריכה לנהל מישהי שאיך לומר, אופטימית, אך לא בשיא כושרה הפיזי. אז עכשיו, כאמור חודשיים מאז התגלה לו "שרימפי" וחודש לאחר הוצאתו, טרם החליטה מחלקת הבירוקרטיה הסרטנית לאיזה טיפול אני צפויה. אז אני כותבת לכם את הגיגיי, מנסה לא להתייאש, ולא לפחד מהפחד. הייתם במקום של אריאלה? מזדהים? רוצים לזרוק מילה? פנו במייל – [email protected]
open
את הפוסט הראשון שלי באתר כתבתי לפני חודשיים וחצי כמעט. עכשיו בשתיים בלילה הרגשתי צורך לחזור ולכתוב... כרגיל אני לא נרדמת, שקועה במחשבות, מפחדת מהתקף החרדה הבא שיבוא. התחלתי טיפול במרפאה של הפרעות אכילה, מיואשת לגמרי מהאנורקסיה. לא יודעת מאיפה לעזעזל מביאים את הסבלנות לטיפול, קשה ורק בא לי להתפרק. לוקחת כבר יותר מחודש ציפארלקס ובינתיים עדיין מדוכאת. הכעס על עצמי קשה וכואב ושורף מבפנים... למה נתתי לעצמי להגיע למקום הזה בכלל!? במשך שלושה חודשים ראיתי שאני מפתחת את ההפרעה ושתקתי בפנים, הכחשתי והכחשתי. ועכשיו אני אנורקסית, בתת משקל כמובן, צריכה לאכול חמש מנות (!?!!!!!!) ביום ובינתיים מצליחה אחת כמו תמיד........ בלימודים קשה, שמחה שאני רק בכיתה י׳ ועוד יש לי זמן לתקן הכל, אבל הכעס על כל מה שאני מפסידה וההרס שהבאתי את עצמי אליו רק מכניס יותר לדכאון. יש לי כוחות ואני רוצה להיות בריאה, אבל אין לי סבלנות למחלה. תעזרו לי להבין מאיפה מגייסים את הסבלנות והזמן לטיפול, מאיפה אני אמורה להביא את הכוחות לזה כשבקושי יש כוח לקום כל בוקר ולשחק את עצמי שמחה מאושרת ובריאה מול כולם. המשפחה תומכת מאוד, אבל ברגע שאני מחוץ לבית אז כל המסכות מתלבשות, הביטחון יורד לאפס ואני מרגישה שרק בא לי לברוח לבית המוגן והבטוח ששם כולם יודעים הכל ולא שופטים אותי. אתמול זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי שבא לי למות, אני מתה מפחד לעשות לעצמי משהו שאני אתחרט עליו כמו מוות ובגלל זה יודעת שלא אפגע בעצמי אף פעם, אבל כל כך רציתי אתמול שאלוהים פשוט יחנוק אותי, שיכאיב לי, כבר לא היה אכפת לי מכלום, רק שיקח ממני את הסבל הזה שבאמת לא מגיע לי. בחיים לא עשיתי רע במכוון לאף אחד, אז למה אני כל כך סובלת עכשיו? ... עברתי כל כך הרבה בחיים ועל כל דבר רק התגברתי והתחזקתי ממנו, יותר האמנתי באלוהים ובכך שכל דבר הוא לטובה. אבל איך אני אמורה להאמין בחיים כשהסבל ובעיקר הכאב הנפשי מתגבר על כל דבר אחר?... אני כל כך רוצה להיות בריאה, להיות מסוגלת להגיד שהייתי במקום הדוחה והנמוך הזה-ויצאתי משם כמו גדולה. אבל הטיפול ארוך ודורש זמן, התמדה ובעיקר סבלנות-שכל כך אין לי עכשיו. הלוואי שלא הייתי אנורקסית. הלוואי שהייתי ממשיכה בחיים המשעממים שלי, של הטינייג׳רית הטיפוסית שכל מה שמעניין אותה זה בנים ובגדים. הלוואי שלא הייתי מגיעה למקום השפל הזה, המקום המפחיד והבודד שכל כך קשה לצאת ממנו עכשיו. אשמח לתגובות ועצות... Just smile
open