gnirednoW

עד כה היו לי כל מני דברים שבאו והלכו וחלפו. בין היתר חשבתי על התקופה האחרונה. היא זוועתית, בשביל כל כך הרבה אנשים. אני נכנסת מדי פעם לעמוד החללים. וגם מעיפה מבט בכמות ההרוגים. כל ההרוגים. תוהה מתי זה יפסק. ואם הדבר נעשה למען תכלית ראויה. לכאורה זו חייבת להיות תכלית ראויה במיוחד כשמדובר במוות, בהקרבה מתמדת. אחרת לשם מה זה נעשה? לשם מה אנשים סובלים, נהרגים? לצערי, התחושה היא שאין תוכנית. וגם לא הייתה כזו. לא לטווח הארוך ולא בכלל. האמת נדמה שסתם מורחים את הזמן בחיים של אנשים. כי אפשר. זו האמת, לא? ורק לכאורה לא ברור מה הקטע. אבל בעצם זה

היו לי כמה ימים ממש מעייפים. לפעמים נדמה לי שכל כך הרבה קורה, שהכל זז בתנופה אך לא עוצר לרגע לשאול לאן. כך גם היו לי כמה דיסוננסים כבדי משקל בימים הללו, אולי זו העייפות שעוררה אותם מחדש. אמנם נדמה שהם שוב דעכו כעת, או אולי אני עצמי דאגתי להעלימם. חשוב לי להכיר בדברים הטובים, אלו שיש לי ואלו שאני מסוגלת להם וגם אלו שהיו לי. יש בכך מעין תקווה שאפשר לאחוז בה, וזו לעיתים מעניקה כוח. 

***

אבל נראה לי שאנוח עכשיו, יהיו לי כמה ימים לזה... וגם זה משהו להודות עליו. 

אגב, אני רוצה להודות גם למופידורה שהדגישה פעם אחר פעם בפוסטים שלה את החשיבות של ל

דווקא לא ממש מבינה על מה הסערה הזו עם טורנדו. יעני אז מה, האיש הנכבד מאוד ההוא אמר באלגנטיות מקסימה מה שלא מעטים בציבור חושבים. משהו על כך שחילונים הם סרטן וליברליזם זו מחלה ושניהם יחדיו הם אויבי המדינה ושבקרוב הם יכחדו ולזאת הוא מאחל אמן (או דבר מה יפה כזה, פלוס מינוס). ואכן נמאס מאותם חילונים ליברלים ששורצים כאן - שיסעו לקפריסין (כבר יש שם קהילה של עשרות אלפים, כך שמעתי) או פינלנד (ואי בא לי פינלנד) או אוסטרליה (האמת בשבילי זה חם מדי כנראה). כאילו הם סתם מציקים ומפריעים עם התקדמות הפרויקט. אז אנחנו ניקח את זה מכאן והם יכולים לחלוף מ

היום נודע לי שחברה של חברה קרובה שלי התאבדה. לא הכרתי אותה אישית. אבל כן שמעתי עליה לא מעט, ככה שהיא הייתה ברקע של התודעה שלי. במיוחד לאחרונה כשהיו דיבורים על זה שיפגישו ביננו, בימים הקרובים, אולי בשבועות הקרובים. ככה שזה הלם. היא הייתה צעירה, 21 או 22. לכאורה כל החיים לפניה. המוות שלה הנחית עלי כובד ונביבות מהסוג הקודר הזה שרק מוות יודע להנחית. כל היום הסתובבתי עם התחושות הללו. המוות כל כך מוחלט. והיא פשוט לא שם יותר. וזהו. לא שם יותר. וזהו. וזהו. וזהו. 

גשם הוא תמיד שחור בשבילי. וזה הצבע האהוב עלי. אני הכי אוהבת איך שהוא יורד בבוקר. כשהציפורים עדיין מצייצות להן, כשערפילים עוד משוטטים ברחובות הצרים. אבל אנשים לא מבינים למה הוא שחור ולמה אותו אני אוהבת. לפעמים הם בכלל לא רואים את הגשם שלי. למרות שהוא תמיד יורד כשאני מבקשת. לרוב יש מי שזה מעציב אותו, לראות את השמיים בוכים. אבל לא היה עצוב לו כשאני זו שדמעתי. לכן ביקשתי מהשמיים להצטרף אלי. כי לא היה מישהו אחר, לפחות בזמנו. וככה חשבתי לי שכולם יוכלו להזדהות איתי, להרגיש אותי, לפחות קצת.

***

יש הטוענים שהכל לטובה. אני שומעת את זה הרבה. ומודה

אין תחושה אחת השולטת בכל עת. הרי אלה תמיד גלים חולפים, פעם שחורים ופעם כסופים ופעם כחולים. לעיתים אחשוב שהתבונה מנביעה אותם בצבעים - והרי זו מוצקה כסלע ביסודה. קשה לערער עליה לאחר שתהפוך להר. ואמנם היא אינה היחידה שמעוררת בנו גלים ואשר להם צבעים מעניקה. הלא יצרים ורגשות פעילים בנו ללא הרף. והם יכולים ללטש את האבן כפי שהיא מנגד יכולה אותם להכיל. כך שהיצר יכול להיות תבוני בהינתן והיא המושכת בו. ואילו הרגש מסוגל להיות נבון. אך יתכן תחילה יש לטבול אותם במעיינות הסגולה, אלו של הכרה והבנה. מאחר ואולי אין החמלה או ההוגנות או האומץ שלמים מבלי

חשוך היה היום. כמו בכל יום, כמובן. ומנורות חשמל קטנות ועמומות האירו את המשעולים הארוכים המובילים למכרות. אנשים התהלכו בהם, אנשי הקהילה. מבחינתם טובה היא עבודתם. ואני, אציין כאן עכשיו, נתתי עשור משמעותי למען העבודה. אולי אפילו שניים. אבל הם אומרים, הם השומרים, שהעבודה טובה לנו ולא אנו לה. ותמיד יש עבודה לעשות ככה שהטוב הוא באמת אינסופי. אמנם לפעמים הצעירים מביננו שעוד לא מורגלים שואלים על האדונים, אלו שהשומרים עובדים למענם. אבל איש אינו בטוח במה הם עובדים. ויתכן שגם אף אחד לא יודע. בחיי ראיתי רק אדון אחד. מרחוק, אמנם. אבל ראיתי. הוא הי

אני עוקבת כבר זמן מה באשר לאמנות שאני חווה. עם השנים שמתי לב שהשדה מתרחב ומעמיק ומקבל גוונים שבעבר לא חשבתי שאדע להעריך או לאהוב. תוהה איזו יצירה (מכל תחום שהוא) השפיעה עליכם במיוחד בשנה האחרונה? ובכללי, איזו יצירה לא אהבתם/הערכתם בעבר אבל עם הזמן דווקא כן? אשמח לדעת. תודה למי שישיב. 

אז מסתבר שאני ויתר הכופרים (אלישע בן אבויה, ברוך שפינוזה, זיגמונד פרויד, זאב בנימין הרצל, אלברט איינשטיין, דניאל כהנמן ועוד כל מני חסרי טעם וריח) שהתרחקו מאלוהי המיתולוגיה היהודית הם אלה שהביאו את האסונות שפוקדים את עם ישראל לדורותיו. כך התחדד בפני שוב, באיזה פוסט כאן. מה שנשמע במדינה הזו לא פעם זולג לפורום הזה באין מפריע (לא שאני מבקשת צנזורה, כמובן שלא. זכותם של אנשים להביע את דעתם. ועם זאת, אבקש לעצמי את אותה הזכות). כי צורם לי כשאומרים שהסיבה לאסון השביעי באוקטובר מצויה באנשים שאינם דתיים מספיק. כך גם צורם כשמתבהר לנו בפוסט אחר כי

היום נודע לי שאח של סבא שלי מת מהתקף לב. הכרתי אותו לא יותר מדי. אבל היו לנו כמה שיחות לאורך השנים שנחרטו בי. הוא היה טיפוס יוצא דופן, ביותר ממובן אחד. והראש שלו היה צלול עד הסוף (92). עצוב לי שהוא לא קיים יותר. גורם לי לחשוב על המוות. על האנשים הקרובים לי שהם הבאים בתור. תוהה כמה נותר להם, כמה נותר לי. מוות תמיד מערער כי הוא כה מוחלט. תמיד תזכורת לנצל את החיים כל עוד הם נמשכים. לחיות את המיטב. אני מאמינה שהוא חי ככה. תמיד הייתה לו שמחת חיים, מעין להט כזה שלא ניתן לייבש. הערכתי את זה. 

הבוקר (27.09.2024) נגלתה אלי הנשגבות האמיתית בדמותה האחת והיחידה - קפה שחור. כן, שחור הוא כליבו של גדול נמרי התופת. ואין דבר הנעלה על פניו. לאחר ימים ארוכים שנשכח הוא ממני שב לחיק הארץ והראה לי את כוחו הרב. ולו זכרתי שמעורר טעמו עד גבולות שערי הברזל העכורים לא הייתי בוגדת בו עם התה הירוק של שעות הערב. אך כעת חושבת אני אם קפה זה וכשפיו נוצרו כתוצאת העבדות המודרנית של הדרום הגלובלי, ואמנם נדמה לי שקפה זה קונקרטית אינו רע מטבעו, העבדות המודרנית המעשירה את אלו מאיתנו במערב רעה מאוד היא. חוץ מכך ויתרה על זו קוראת אני לכולם לשוב לשתות תה יר