רונה26

כמו כלי חלול לא יודעת מה ימלא אותי היום ההגיון כבר לא עובד אין תמה ברורה המחשבות מחוקות זה בא בהפתעה רגע של אופוריה מתחלף מהר מאוד לפרנויה ותהום חרדות מחשבות זכרונות הכל מתערבב ויוצר מציאות של הזייה זה מתגננב לפתע כמו וירוס הרסני ניצן קטן מדביק את כל קוויי המחשבה משבש את הקליטה ניתוק שואב הכל פנימה החושים מוחלשים מרוב כווייות אין לי קולטנים על העור הגירויים מגיעים מהבטן פנימה מסתבכים בתוך עצמם מתעצמים מתחברים מתמזגים משתכפלים בתוך עצמם גדלים כמו גידול סרטני עצמוני של עובר מעוות גדל בתוך ההראש שלי והוא שולח זרועות נטמע בכל נויירון ועוד...

איך פתחת את העיניים שלך והסתכלת לי לתוך עומק הנשמה פתחת אותן כל כך חזק כמה התאמצו שרירי העפעפיים שלך העיניים שלך פקוחות ענקיות בולטות כמעט נפלטות מהחורים שלהן והן כועסות מלאות זעם כדורי אנרגיה אגרסיבית מאיימות כל כך מטילות בי פחד תהומי כמו שני רימונים שהולכים להתפוצץ עליי בכל רגע והשעון מתקתק וכל תנועה היא טריגר להפעלה ואין בהן כלום רק פסיכוזה הזיות מסך שחור או לבן אני לא יודעת והקור מתערבב עם הפחד נועל את הגוף סוגר על העצמות אסור לזוז אסור למצמץ אסור לנשום לעצור את כל האוויר בריאות לתפוס את הבשר חזק עם הציפורניים להשתלט על הרגש אעוד...

אני מסתכלת על השמיים והם כחולים והשמש מאירה מנצנצת ובמקום ללטף ובמקום לנחם היא פוצעת הקרניים שלה נכנסות לי לעור לקרקפת לקרנית שולחות זרועות ושואבות ממני חלקי נשמה שמוזרקים להם זיכרונות של פחד וגועל מסריחים מסיגריות ואלכוהול חשוכים ועייפים כואבים ולוחצים מותשים ופוחדים ובשניה אחת אני כבר לא במציאות אני אי שם בתוך אחד הסיוטים המוח מתרוקן מושתק המחשבה לבנה וריקה והסרט מוקרן והגוף מגיב לסבל מחדש כאילו ההדמייה היא ההווה האנרגיה החמה לא מצליחה להטעין את הגוף אלא רק מחלישה אותי יותר כאילו במכוון כאילו היקום כולו מואנש ליצור שרק רוצה לעוד...

ביום שהכל יגמר והצמרמורות יחלפו הכאב הנעילות יושתקו כל הרגש יתנקז לנוזל סמיך ויופרש מהגוף לאדמה הכל יהיה שחור מוחלט ריק קל וחופשי רק לרחף באטמוספרה להיחלץ מהבועה הפלסטיקית שחונקת מתהדקת על הגוף כמו כפפה לא נכנס ולא יוצא שום אוויר רק הלחץ מתגבר בפנים מתחולל רותח ומתעצם מייצר אנרגיה משל עצמו שלא יכולה לצאת החוצה עד שהכל יתפוצץ לקרעים קטנים של המעטפת של הגוף והתוכן יהפך לאבק שנפלט לאוויר ימים של שלווה של ילדות לעולם לא יחזרו אלה רק פיסות זיכרון רעועות שקופות שבירות שחוקות שכל מגע איתם מרסק אותם כמו נייר שרוף שבבים מתכלים של נוסטלגיה עוד...

הכאב שלי כל כך גדול שאני מרגישה כאבים בכל הגוף הכל כל כך רע כל כך שחור אין תקווה באופק, הראש מתחת למים עמוק ואי אפשר להתרומם גב כפוף כתפייים כבדות ראש למטה ואין אופק אני רק נכשלת רק טועה רק נענשת, מאכזבת את כולם , אבידתי את עצמי, מי זאת? מי אני? מה נשאר ממני? מוצאת את עצמי כאן שוב פורקת בדיוק אחרי שנה, בשנה הזאת הספקתי להגיע למשקל קריטי להיות עור ועצמות להתמכר להקאות להרעבות לסמים לסבל לבצע ניסיון למצוא את עצמי בתה״ש, להתגרש לעבור 4 דירות לאבד את כל החברים להכנס לזוגיות מתעללת ולהשאר בה אני צועקת פה- אני שונאת את עצמי!! נמאס לי כבר עוד...