לפני חודש עזבתי מסגרת של הוסטל בו הייתי כמה חודשים טובים. בועדה של סל שיקום קבעו לי דיור מוגן אבל כל פעם שאני מנסה ללכת ולקבל טיפול דוחים אותי. אומרים שאין מספיק מעטפת. ההמתנות לטיפול ולדיור מוגן ארוכות. מצד אחד אני מאמינה בעצמי שזה אפשרי ושאצליח לחיות לבד. מצד שני אף אחד לא מאמין בי וזה מכניס אותי עוד יותר ללחץ ולחרדה מהמחשבות הלא טובות אני לא הכי יודעת מב לעשות כבר
בכל כל כך קשה
וקשה להחזיק את הכל לבד
מזמן לא כתבתי פה. בשנה האחרונה הייתי בלופ של אשפוזים. עכשיו בחוץ. מטופלת עם אריפליי ודפלפט.
מרגישה שהדיכאון פשוט אותו דבר... גם השמנתי נורא וזה מוסיף למצב הדיכאוני שלי. מצד שני לפעמים אין חשק לחיות אז אני אוכלת על זה ובגלל זה ופשוט לא אכפת לי מכלום.
עוד לא נמצא לי טיפוח מתאים וכל פעם לחכות לדיור מוגן לחכות לזה שיברו אותי לחכות למשהוווו זה שובר אותי ברמה שבא לי לקחת את עצמי ולעשות משהו שיסיים את כל זה עם כמה שזה עצוב.
יש רגעים שבא לי להשכיר דירה ולחיות חיים נורמליים.
מה עושים עם כל ההמתנה הזו ואיך יוצאים מזה בחיים?.. נ נמאב לי לבכות לאותם
