היי לכולם,
התחלתי טיפול באגם לפני משהו כמו חודש, אולי קצת יותר..
קודם כל, אני לא מרגישה שום שיפור ודבר שני אני בכלל לא מתחברת למטפלים שלי, במיוחד לפסיכולוג. אני ממש שוקלת להפסיק את הטיפול..
יש לכם אולי עצות בשבילי?
כי מצד אחד אני לא רוצה לוותר אבל מצד שני קשה לי עם הטיפול עצמו ועם המטפלים ואני מרגישה שאני עובדת על עצמי וגם עליהם.
כבר התחלתי טיפול. החלטתי להתמודד עם זה סוף סוף. למה דווקא עכשיו זה כלכך קשה? למה דווקא עכשיו אני מרגישה את הצורך לצמצם ולצום יותר מכל? ולמה דווקא עכשיו מגיעים הבולמוסים הנוראים מכל?
עצוב לי שככה אני מעבירה את השנים היפות של חיי...
ימים מוזרים עוברים עליי...
מצד אחד רוצה כל כך לאכול כמו שצריך ולא להצטער על כל דבר שנכנס לי לפה ובעיקר להפסיק לחשוב על זה כל היום. מצד שני לא יודעת איך אפשר להצליח להפסיק ולהתחיל לחיות בשלום עם עצמי..
אני רוצה ללמוד לאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני ולהבין שזה בסדר שאני לא מושלמת כי אף אחד לא מושלם וכל אחד הוא יפה ומיוחד. אבל אני לא מצליחה לצאת מהשנאה העצמית הזאת...
ביום רביעי יש לי פגישה ראשונה עם הדיאטנית באגם..ואז פסיכיאטר ופסיכולוגית
אני כל כך רוצה להיות בריאה!!!! זה החלום שלי ורק מקווה שהוא יתגשם בקרוב.
אני רוצה להנות מ
לא יכולה להסתכל על עצמי במראה.
קמה בבוקר ובוכה שאני צריכה לשרוד עוד יום.
ככה זה כשהמחלה תופסת אותך כל כך חזק...
כבר המון זמן לא הרגשתי כל כך רע.
שונאת את עצמי יותר ויותר בכל יום שעובר.
רוצה להיעלם ולא לשוב
מצטערת על הפוסט הדיכאוני הזה...
גם זה קורה לפעמים
מחר מתחילה טיפול.
כן כן בפעם הראשונה אני מוכנה להתמודד עם המחלה ולחסל אותה אחת ולתמיד!!
wish me luck
כל הזמן אני רק מנסה להתעלם מהבעיה הזו, וככל שאני מנסה להתעלם היא הולכת וממררת את חיי.
כל פעם נדמה לי שאני בשליטה ואז בשבריר שנייה הכל מתפורר.
כל פעם אני חושבת שניצחתי "הנה אני בנאדם נורמלי. אכלתי גם ארוחת בוקר גם צהריים גם ערב ואפילו שוקולד! ולא בלמסתי בכלל. איזו תחושה נפלאה". אבל לא, זה לא נגמר כי למחרת הכל חוזר אליי..הדיכאון וההרגשה של הריקנות שאני ממלאת באוכל.
בקיצור, ההפרעה רחוקה מלהיעלם...
התקשרתי היום לאגם. השארתי פרטים ואמרו שיחזור אליי גורם מקצועי. עדיין לא חזרו. בטח מחר.
מקווה שיהיה לי האומץ ללכת על זה
כשרק נדמה לי שאני בשליטה, הכל מתפרק.
אני פצועה ומדממת מבפנים, בקושי מתפקדת. בראש שלי אך ורק ההפרעה. שום בר לא מעניין לא הלימודים לא העבודה לא החיים לא כלוםרק המאבק הנורא הזה כל יום בבולמוסים.
עכשיו גם פצעתי את עצמי, חתכתי עם סכין
היה נורא...
הבולמוסים לא עוזבים
ןתמיד מגיעים בסופש!!
למה למה למה???
למה אני לא יכולה להעביר סופש בכיף בלי להתנפל על אוכל..
סופש הוא הטריגר הכי קשה בשבילי..
למישהי יש עצות איך עוברים את הסופש בשלום?
אני כבר לא זוכרת מתי היה לי סופש שקט
ובאמת שזה מוזר כי כל השבוע אני בסדר, משתדלת לאכול תקין, אפילו לפעמים מרשה לעצמי איזה משהו "אסור" מבלי שזה מוביל לבולמוס אבך אז בא הסופש ומחריב את כל העבודה הקשה!!
עצוב לי כל כך :(
אחרי כמה ימים טובים ורגועים...בולמוס מטורף. החג הזה הסופגניות. איך שכולם מסתכלים שאת לא אוכלת. אז אכלתי כי לא היה נעים המבטים אבל אז..זה רק היה הפתח לבולמוס המטורף,. כל כך צפיתי את זה מגיע..מסופגנייה אחת לכל המקרר והארונות במטבח.
הלוואי שזה כבר ייגמר!!! לאיכולה עם זה יותר נמאס נמאס נמאס
