ריחמתי עליה
אתמול יצאתי לבדי לסיבוב עם זירו מסטיקים וסיגריות מחוץ למחלקה והרגשתי חזק את הבדידות. הרגשתי את הילדה שהייתי , ריחמתי עליה. הייתי עצובה בשבילה. הרגשתי איך היא מתנחמת באוכל, איך לא יודעת לבטא את הצורך שלה באהבה ואיך היא מנסה למלא מקום שהיא לא מצליחה למלא באוכל וסיגריות. הרגשתי את הבדידות שלה, את התקווה והאופטימיות המזויפת שהיא מנסה להסוות מתוך הכאב שלא יאהבו אותה מבלי שהיא תמלא את החלל במילים שלה. הרגשתי את הצורך שלה בתשומת לב, את הכמיהה שלה למענה רגשי ולא חומרי. הרגשתי את הדיכאון שהרגשתי אז. הרגשתי את הכאב שלה כל כך חזק שהיו תובנות. הבנתי שאני מרחמת יותר על אנשים שמותאים נחמה באוכל ושיש להם יצריות לא מווסתת יותר מאשר אנשים שלא אוכלים בכלל. הרגשתי טומאה, לכלוך…רוצה להתנקות מעצמי וממה שהחברה ״האכילה״ אותי ולא בא לי לאכול כבר. בא לי להוכיח! עדיין הילדה שהייתי פועמת בי ורוצה להוכיח ולהראות שהיא מסוגלת וחזקה. קושי מרפא?! לא בטוח, אבל זה המסע שלי עכשיו וזכותי להרגיש.
