מעמסה

בעוד רבע שעה ארוחת ארבע במחלקה ויש לי רשימה של דברים לעשות.
כל כך רוצה לעשות הליכה אבל היה לי טיפול לפני זה וכל היום ישבתי ואני כמעט נרדמת לתוך הלופ הזה של החיים באשפוז במחלקה להפרעות אכילה, אבל לא בא לי ליפול אז אני מקווה שאוכל להחזיק את עצמי לעוד יום.
מחר יקרה משהו מפתיע ושובר שגרה שהוא די טריגרי ומעצבן. יש למישהי במחלקה יום הולדת והיא רוצה לאכול עם הבנות שיבואו. הלכתי לדיאטנית וממש שפכתי מעצמי את החשש לבינג׳ בעקבות הארוחה הזו והיא, היא דווקא אמרה לי להתנסות בחתיכת עוגה עם קפה. ישר ההפרעה עלתה למוח ואמרה ״מעדן וזירו ותו לא״ ואני ממש מפחדת ממחר שלא אעמוד בזה. היום אלך לתחנת דלק הסמוכה למחלקה במטרה לחפש מעדן ״נורמלי״. אוף, זה כזה קשה להחזיק את עצמך אבל זה שווה את זה בסוף. אני לא מדברת על אנורקסיה חלילה, אלא על בינג׳ים ואכילה כפייתית שמפחידים אותי פחד מוות. גיליתי שהרובתי במיטה הבוקר וזה ממש מביך, אני מרגישה כמו ילדה בגן, שמטפלים בה, מאכילים אותה וגם מרטיבה בלילה וצריכה חיבוק ונשיקה מאמא. אני ממש מרגישה כמו תינוק מגודל… הכל כל כך מציף ומעצבן… מצד אחד לא בא לי את היום הולדת שלה ומצד שני אני רוצה להתנסות ולצאת מזה מהר ולחיות חיים ״אפורים ושמורים״…