תקוות של אשפוז

המזכירה במחלקה ענתה היום. נתנה לי תאריך לאינטייק ה26.3. התאריך שבו המתח קצת יירד כשאדרוך עם שתי רגליים על הקרקע על רצפת המחלקה. הלופים של ההפרעה קשים עליי, גדולים ומכניסים אותי ליותר מדי צרות. אני רוצה להיות הוכחה חיה לכך שאפשר לצאת מבולמוסים והתקפי זלילה מפלצתיים.
מחר יום הולדת ובקבוצה של המשפחה ביקשתי בכל לשון של בקשה – בלי עוגה! גם ככה קשה לי ומטבע הדברים, כשאין מסגרת או דיאטנית הכל כביכול ״מותר ואפשר ללא הגיון אחר כך״ אבל משהו בי כבר מריץ את הסרט של אחרי הביס הראשון וכבר יודע ומרגיש איך הגיהנום נופל עליי בשעת משבר וכמו גל גדול יגרום לי למשבר מאוד גדול. תמיד היצר הזה שם, אני מדמיינת את עצמי כמו אונס של ממש לנפש, איך אני טורפת את כל הבית ואת כל המסעדות שבמרחק הליכה מהבית ולא משאירה זכר לשברי האדם שאני עכשיו. אני מנסה לתת שם למה שקורה בכאן ועכשיו, אני חסרת תקווה? מרגישה אבודה? מרגישה החמצה? קשה לי לבד? תוהה איך צלחתי את זה בעבר? אני כבר לא יודעת. התפרצות של מחשבות כמו ״תהרסי בגדול״, ״הכל או כלום״ ״תמותי כבר ודי״. בין הר של בישולים בין קירות המטבח של ההורים, בשעות לא שעות יש טיגונים ושלל דברים שכביכול כרגע הם בגדר מפילים ואסורים, אני מנסה להתכנס לתוך הבועה הוורודה שלי ותוך כדי הליכה בטיילת אני כותבת. כבר לא מתלבשת בבגדים זועקים, כבר לא מבליטה איברים, כבר לא ״שק עצמות״ , כבר הרבה מעבר לגבול השפיות שלי עם עצמי, אני הולכת את אותו מסלול בטיילת כבר לא בראבק לשרוף את הגוף כמה שיותר מהר, בלי שעון סופר צעדים שכל שנייה רוטט ומוציא אותי מהכלים. אני הולכת לי. מנוזלת כבר תקופה לא כל כך קצרה, מדמיינת איך מחר אני גאה בעצמי עד כדי כך שאדביק עוד מדבקה ביומן ״כל הכבוד!״ ממש כמו ילד קטן שצריך דחיפה מאמא שלו, שכל כך רוצה שהילד שלה יצליח בכוחות עצמו. אני יודעת שכל יום אני צריכה לבחור מחדש ולהחליף את המילה ״מלחמה״ במילה ״בחירה״ . אני מרגישה פתטית שאני צריכה אולי קצת להסביר מדוע אני בוחרת לא לצאת יותר מדי ולא לעשות ״תנועות חדות מדי״ לפני האשפוז. משמע, אני צריכה להגיע הביתה לקראת 20:00 לארוחת ערב קלילה שאני כבר אחרי הליכה ואחרי מקלחת ואחכ לחכות מעט ולקחת תרופות ואז עוד קצת וארוחת לילה וללכת לישון. הצורך הפתטי הזה, ללכת לישון עם אוכל בקיבה כדי שחלילה לא אהיה רעבה וזה יגרור עוד מחשבות ארורות על אוכל ואז התקף אכילה עוד יותר ארור. אני אומרת לעצמי תמיד בצחוק שזה לא כווולה 18:30 אלא- זה כבר! 18:30! אנשים מאוזנים בלי לופים של אוכל במוח כבר מתכוננים ליום הבא בשלב הזה של היום. אז עוד קצת ואסיים את מסלול ההלוך,״ ובחזור אמצא לי פינה עם ספסל ואשתה זירו פושר ולא קר. אעשן את הסיגריה ה50 להיום ואודה לאלוהים על כך שזה לא גרוע יותר.
בתוכי אני צריכה למצוא כוח להמשיך ולמצוא את הגבולות שלי עם אוכל, עם אנשים, עם שינויים שאני מוכנה ולא מוכנה לעבור בכדי להיות שלמה עם עצמי.