הרסתי הכל שוב?!?!?!
אני לא מבינה כבר את עצמי, באמת שלא.
שמרתי על עצמי יפה במשך 5 ימים! חמישה ימים שאני שמרתי על תפריט מסודר של הפרעו אכילה. לא ישבתי בקידוש שלא יהיו פיתויים ועשיתי הליכות מאופרת ומתוקתקת בשביל להרגיש טוב עם עצמי גם אחרי שהשמנתי, הפסקתי להמנע מדברים, אכלתי לפי השעות כמו במחלקה. יצאתי מאיזור המטבח כשאמא בישלה, עקבתי אחרי הארוחות, קראתי ספרים בנושא אכילה רגשית, כבר קבעתי אינטייק נוסף ואפילו הייתי מרוצה כשהתחיל איתי מישהו בטיילת, אפילו לא נשקלתי וזרקתי את המשלשלים לחדר של אמא שלי. טריגרים החבאתי מעצמי בבית.
בכל זאת, אתמול, כשעשיתי כלים והייתי סופר עייפה ועצבנית וחיכיתי שהיום ייגמר והחזקתי את עצמי ל10 בלילה לארוחה האחרונה, משהו בי שראה את הקופסה הענקית של הנוטלה לא פסח על זה ופשוט "הרשתי לעצמי" כף. כף אחת של נוטלה שנגררה למטבח שלם, לחיטוטי סירים, ללגמור לאחי את המשלוחי מנות שהביאו לו, אני מתביישת בעצמי כל כך! אני מבישה את עצמי ואת המשפחה שלי. אני עצבנית וכעוסה וגם בסוף נשברתי ולקחתי משלשלים שוב ורק דיממתי במקום להוציא את זה!
מה הרווחתי מהבינג' העצום והענקי הזה מלבד להמשיך שוב אותו היום בבוקר? מה הרווחתי? מה יוצא לי מזה ולמה זה שולט בי כל כך?
למה כל פעם שאני מנסה להגיד לעצמי "הנה, עוברים הימים ואני מסוגלת" משהו בי נכנע לבינג' ורק עולה במשקל! למה?!?! אין לי כבר כוח ללופים האלה, אני כבר עייפה מעצמי כבר עייפה מדי והקופה שלא מאשרת לי טופס 17 בטענה ש"השתמשת כבר בשניים" נו, באמת, יש לכם לב להשאיר אותי ככה? אני בקושי חיה, לא מסוגלת לתפקד ביום יום, בקושי מתפקדת
ולא תגידו שאני עצלנית או לא עובדת מספיק קשה! אני מנסה בכל כוחי ואז בא גל גדול של בינג'ים והורס לי את הרצון להמשיך בחיי. זה כבר לא עניין משקלי או עניין של טעם, זה פשוט מפריע לי לחיות אני מרגישה מתה, מפורקת מבפנים, שזהו, ההפרעה הזו לקחה ממני את הרצון לחיות ולהיאבק.
לפעמים אני מתפללת שאלוהים ייקח אותי כבר כי אני פשוט נטל על המשפחה המסכנה שלי ונכנעת לאוכל מהר מאוד.
כולם סביבי :"אז מה, נפלת, לא נורא" זה נורא!!!! זה נורא ואיום ושלא יזבלו לי את השכל. כי עובדה שכשהייתי בתת משקל כולם קינאו בי ושאלו אותי איך עשיתי ומה עשיתי ואני הייתי בשליטה מלאה על האוכל ועכשיו האוכל שולט בי.
אני מתביישת בשומנים שלי ובפרצוף העגול והגדול שנהיה לי ובחוסר שקט הפנימי שזה עושה לי. בחמישה ימים האלו הרגשתי כמו מכור לסמים שמתעצבן מכל דבר עד שהוא מקבל את המנה שלו, נרגע לשנייה וחצי ואז נכנס לעוד לופ של קריזים ופיצויים. זה מתיש לי את הנפש, אני מתביישת שאני בת ואחות כזו למשפחה שלי אני בדיחה של עצמי. כל מה שלא רציתי שיקה קורה לי והורג אותי מבפנים.
אני לא מאמינה שכל פעם שאני "טיפה מרשה לעצמי לחרוג" זה נהפך להר גדול של אוכל והתנהגויות מאוד מגעילות עם אכילה.
בא לי לזרוק את כל האוכל מהבית ולהיעלם מהעולם הזה. פשוט גומר אותי מבפנים שכבר אין לי רוח לחימה ואני כל פעם מקשיבה לאנשים בנוגע לאוכל, כאילו שהם מבינים יותר טוב ממני מה זו הפרעת אכילה ונופלת בזה כל פעם מחדש.
בטוח עשו עליי עין הרע או איזה כישוף כי אני מסתכלת במראה ואני כבר לא מזהה את עצמי ונגעלת, ממש נגעלת ממה שנהייתי!
הבוקר, אחרי שבילמסתי כמו פרה, המשכתי לאכול את הארוחת בוקר כרגיל ואני לא יודעת אם זו תבוסה או ניצחון, אבל ידעתי שאני צריכה להמשיך להילחם שוב ולא לתת לדבר הזה להמשיך אל תוך השבוע החדש. אני לא רעבה, זה סתם בינג' מעצבים וממקום של "יש לי קלוריות שלא ניצלתי אז אני ארד על צנצנת נוטלה ענקית ועל כל הארונות והמקררים בבית" זו מחשבה כזו של שחור לבן שרק פוגעת ומשמינה אותי.
אני מגעילה, מרגישה מפלצת עם עיניים גדולות ומגושמות, הלוואי, הלוואי הייתי מתה אז, לפני כל זה, עם התת משקל. לא בא לי חיים כאלו:(
