למה היא לא הולכת ממני?

12 דקות. ממתינה, מחכה…

למה אני מחכה? לארוחת צהריים?

למה אני כל הזמן חושבת על אוכל?

התעוררתי היום ב6 וחצי ואתמול בחמישה ל6, אני מנסה להעסיק את עצמי כל היום עד לאינטייק ומנסה לעמוד בתפריט לבדי ולשנות אותו לבדי ולהתאים אותו לצרכיי, ככה שלא אתפתה להישבר בלילות.

הלילות הכי קשים עבורי. כל ערב אותו סיפור. 

מזיזה את עצמי מהמרפסת המעופשת של המקלחת אחרי שעישנתי בצרורות ומנסה לעשות משהו אחר מלבד להישבר. 

הליכה, לקרוא ספר לחיזוק כוח הרצון, לתלות תמונות שצבעתי בעבודה של אמא, לעזור לסדר את הבית, לדבר בטלפון עם חברה (שכל רגע מעלה בי דחפים כי היא מדברת על אוכל ובדיוק מכינה), מדליקה נרות, מתפללת…

אני שונאת נפילות והתרסקויות. מרגיש לי שהנורא מכל קורא לי ואין לי איך לייצר לעצמי חיים מחוץ לאוכל ולבולמוסים…

אני כבר מתירה לעצמי לחרוג מהתפריט בלילה שחלילה לא תהיה המנעות, אלא מניעה. מניעה מהיצר הרע הזה שרוצח לי את הנפש בכל נפילה מחדש. 

אז נלחמתי בעבר וממש לפרק זמן קצר הייתי באפור, בשגרה. הייתי אשפוז לעצמי להפרעות אכילה. התאמצתי חזק! הייתה אפילו ירידה במשקל בעקבות המאמצים הרבים. התאמצתי ונפלתי, קרסתי! עד שניסיתי פעמיים להתאבד.

היום עוד לא התחיל ועל הבוקר בזבזתי לאמא שלי 550 ש"ח מהארנק שלה. בזבזתי לה כסף שהיא אמורה לשלם איתו חשבונות ולקנות למשפחה שלי אוכל. בזבזתי על התענוגות והגחמות שלי ואני מרחמת עליה כל כך שיש לה בת כמוני. שמנה עצלנית עם הפרעה נוראית שכזאת.

בא לי להיעלם מהעולם. למה הכל טריגרי לבינג'? למה אני כבר לא יכולה להילחם? למה הקולות של ההפרעה מחלישים אותי כל כך? 

בכל ערב שאמא שלי מכינה אוכל לכולם, בישולי סירים, ריחות של מטוגנים ובישולים, ארונות ממתקים פתוחים לרווחה

ואני? בורחת לחדר שלי או למרפסת של האמבטיה, לא לראות את זה כדי שחלילה לא אפגע. אבל אז, מגיע הלילה "ארוחת לילה, אחרונה להיום ודי" אני מכינה לי ועוברת מדף מדף במקרר, מגירה מגירה במזווה המתוקים ומחפשת את השוקולד שביקשתי שיחביאו ממני כדי שלא אתפתה ושמה לי אותו מול הפנים ואז נופלת על חבילה שלמה + מקרר + ארונות + סירים + שאריות…

אני מפחדת אלוהים, מפחדת שזה לא נותן לי לחיות ולא נותן לי מנוח מבפנים.

לא רוצה להכנע ללופים של ההפרעה הנוראית הזו יותר, לא רוצה בכלל

בא לי להוכיח את עצמי מחדש ולסיים כבר עם האשפוז, ללכת לבית שיקומי ומשמה, משמה להיות מטופלת בקהילה.

אני מודה שהלב שלי לא שלם עם כל התהליך הזה שאצטרך לעשות, כואב לי בנפש, כואב ממש.

אני חיה בבית מלון 7 כוכבים ולא יודעת כיצד להתנהל נכון עם אוכל ובכלל בחיים.

אני מפחדת אלוהים, תחזיק אותי עד האינטייק, עוד קצת. תעשה לי טובה אלוהים! אפילו לא ביקשתי ילדים ובעל, רק שקט מזה בראש ולעמוד בתפריט כמו ילדה טובה עד האשפוז, בבקשה אלוהים, תניח לי להאמין שיש עוד תקווה 🙁