היי - כמוני

נפש שבורה · 2020-01-12T00:16:12+02:00

היי כולן.ם.. הייתי כאן לפני כמה שנים ועכשיו חוזרת.. כבר יותר מעשר שנים שאני מתמודדת עם הפרעת האכילה ואני לא מצליחה לשחרר. הייתי מאושפזת במשך שנה, אחר כך שנה באשפוז יום, ובשנתיים האחרונות חזרתי לטיפול בקהילה. בתקופה האחרונה המצב שלי רק מתדרדר.. מצב הרוח ירוד למרות הכדורים שאני לוקחת, והמשקל יורד. אני רוצה להיות בטוב, להיות שמחה יותר, אנרגטית יותר, פשוט חיה יותר.. אני לא רוצה להיות עסוקה כל היום במחשבות טורדניות שלא נותנות לי מנוח.. אני לא רוצה לבלות עוד לילות שלמים בלי שינה מרוב חרדה.. יש לי ככ הרבה תמיכה מהמטפלים בקהילה, אבל כל זה לא משנה כשאין תמיכה והכרה בבית... אני מתוסכלת שהם לא מבינים אותי ואת הקושי שלי מצד אחד, מצד שני אני לא משתפת אותם כי גם בעבר הם לא הצליחו להבין וגם לא אחרי ליווי של אנשי מקצוע, ובכל זאת ההכרה שלהם מאוד חשובה לי.. אני רוצה לשחרר ולהשאיר את ההפרעה כבר מאחורי אבל זה מרגיש שזה לעולם לא יוכל לקרות.. ההפרעה נתנה לי את היכולת לפרוץ ככ הרבה דלתות וחומות שלא הייתי פורצת במציאות אחרת. ההפרעה היא העוגן שלי. מקום המפלט שלי. המקום היחיד שאני יכולה לשלוט בו בחיים מבלי שההורים יתערבו ויחליטו בשבילי. זה לא שאני נותנת לה ככ הרבה קרדיט בחיים שלי, אבל יותר מחצי מהחיים שלי היא איתי. אני לא מכירה את עצמי בלעדיה. גדלתי והתפתחתי והתבגרתי לתוכה. איתה. נגדה. היא האור והחשוך בחיים שלי. היא הכל וכלום. שחור ולבן. היא גרמה לככ הרבה טוב וגם לככ הרבה סבל.. מה עושים? איך נפרדים ומשחררים? מי אני בלעדיה בכלל?