.שרה

ט באב עבר. כל הלילה ראיתי את כולם עסוקים בלימודים מתחברים למשמעות של הצום מתחברים לצום עצמו ואני פשוט שומעת את זה ואני בחדר שקועה במחשבות לשי שקועה בדברים לא חשוביםצ רק חושבת מתי לחתוך. כל מה שעבר לי בראש. התקף חרדה. הכאב הזה בכל הגוף האוויר שחסר החמצן שלא נכנס המשימות שלא קיימות פשוט בואה בתקרע  העיניים עם דמות אב אני לא בוכה אני לא פה אני לא יודעת איפה אני אני לא יודעת מה עבור עליי אני רק הזכרת מה היה שנה לפני מה היה באותו יום ולא מצליחה לצאת מזה...

יש טוב יש מלא טוב אני באמת שמחה חמודה על כל הטוב שיש אבל אני מרגישה תקועה תקועה בלא טוב במחשבות הדברים מהעבר פשוט במלא דברים אני מרגישה שאני מתמקדת רק בדברים הרעים שהראש כל היום עסוק אם כדאי לי או לא לפגוע בעצמי או לעשות משהו או כל דבר וםשוט אני תקועה שם במחשבות וזה מבאס ממש 

הפחד הזה שאולי יקרה לו משהו החוסר עונים הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר או שזה כל הסערה הזאת שהוא עובר  באמת שכל היום זה כבר היה קצת מפחיד לא לדעת מה לעשות להגיד למישהו לא להגיד לעשות משהו לא לעשות פשוט להיות שם ולחכות שהוא יענה או להגיד למישהו? אוקיי הוא עונה אבל מה יהיה? הכל מפחיד מה להגיד לו מה לא להגיד לו להגיד לו משהו בכלל? הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר לשלוח לו הודעות זה סתם ללחוץ עליו לא יודעת זה הדבר הכי מפחיד שיש 

כל הלילה בלי לישון כי היא שוב שם שוב בוכה כל הלילה ואני לא יכולה להרשות לעצמי מאז לישון אם היא עדיין לא נרדמה לילה של חוסר אונים של לא לדעת מה איתה היא פשוט שם אני שומעת אותה בוכה שבוע שלם ראיתי איך היא שוב מתדרדרת  ואני? אני עדיין מפחדת להגיד משהו.. כבר 3 פעמים שזה קרה שהגיע לניסיון.. אבל אני עדיין מפחדת ואני לא מרשה לעצמי להגיד לאף אחד.. שוב לראות אותה כל היום שקועה בטלפון במחשבות ומה יש לי לעשות כלום אין לי מה לעשות 

המחשבות רצות בראש כל היום מה יהיה? אולי אני כן צריכה להגיד למישהו? אם אני אגיד למישהו אז... הראש מתפוצץ הכל מתפוצץ וא

סוף סוף השנה הזאת נגמרה סוף-סוף אני לא צריכה לראות יותר את הבית ספר לפחות לא לחודשיים

קיבלנו תעודות קיבלתי גם תעודת הצטיינות 

אני שואלת למה על מה בעצם מגיע לי?

מגיע לי על שנה שלמה ששיקרתי לכולם כי אני לא מוכנה לדבר עם משהו על איך אני? על זה שכל השנה אלף פעמים למרות שניסיתי לא חתכתי על זה שהתרחקתי מכולם על זה שלא באתי חודש לבית ספר אני באמת שואלת למה נתנו לי? 

נכון אני יודעת צריך לשמוח ולהודות על מה שיש אז כן אני כן אומרת תודה תודה שקיבלתי אותה תודה שראו את הצד הטוב שלי אולי לא היה כזה גרוע כמו שחשבתי  אבל למה לתת לי? יש אלף בנות שיותר קשה

ידעתי שזה יקרה אבל עדיין רציתי לחשוב שאולי הפעם יהיה שונה שאולי זה סתם בתוך הראש ידעתי שזה ניצול אבל רציתי לחשוב שאולי זה סתם בראש שאולי הפעם יהיה שונה ושזה לא כמו כל שאר הפעמים זה כבר לא פוגע זה פשוט מעצבן למה אני לא עוצרת את זה למה אני תמיד מנסה לחפש את הטוב עד שזה מגיע למצבים כאלו למה תמיד אני צריכה לחשוב שזה אצלי בתוך הראש למה בסוף תמיד זה מגיע לאותה סיטואציה 

כולם עסוקים במה שקורה במדינה מה יהיה עם המלחמה  חברים הורים אחים מתגייסים חיילים נהרגים.. ומה אני פשוט עסוקה בעצמי השטויות שיש לי בראש.. בלחתוך.. וכמובן שוב חתכתי נמאס לי מזה כבר 

עד כמה מחשבות מעייפות שכל מה שאני עושה כבר כמה ימים זה פשוט לישון ואם לא לישון אז אני עייפה כל הזמן  שנאת תקופות עם מחשבות :) 

שוב צעקות בבית שוב אני שומעת שהיא אומרת "נמאס לי להיות איתה היא הורסת לי את כל החיים באלי שאנשים יכירו אותי ולא ידעו שיש לי אחות" כן אני יודעת שקשה לה אני גם לא שופטת אבל לפחות שיגידו את זה במקום שאני לא שומעת לצרות שאני יודעת שזה מה שהיא חושבת עליי אבל פשוט נמאס שוב זה לא לישון בלילה כי אני יודעת שיש מצב היא תעשה משהו אז אני לא מסוגלת ללכת לישון הפחד הזה שיקרה משהו אבל גם הפחד שלא יקרה כלום  אני ממש החזקתי את עצמי לא לחתוך ואז אני מקבלת הודעה  את יודעת איפה היא היא לא עונה לנו כבר שעתיים.. אמרתי שאני אברר זה עבר להורים שלי כי גם להם

אני חייבת להבין למה לא משנה כמה טוב לי כמה כיף כמה נחמד מה אני עושה לא משנה כלום הראש כל הזמן אומר לחתוך אני יודעת שזה לא מה שאני רוצה ושאני לא מתכוונת לחזור לזה אבל למה הראש תמיד שם בסוף הוא משכנע ואני חוזרת לזה וזה מעגל כזה בלי סוף 

הרצון הזה. פשוט להכניס כאילו הכל לתוך קופסא ולסגור את זה ולעשות כאילו זה לא קיים כאילו תכלס זה אפשר אבל רק מדבקות וגם זה לא כי צלקות יש אזל הראש במקום אחר הראש רק שם  ואני יודעת שזה לא יעבוד אבל אני יודעת שאני צריכה להיות בסדר אני תמיד צריכה להיות בסדר אני תמיד בסדר לא צריכה להיות אני תמיד בסדר יש מלא דברים בבית ובבית ספר וזה ויש יותר מדי אז אני חייבת להיות בסדר 

אנשים תמיד כשהן צריכים משהו יודעים לפנות אליי כי אני תמיד אעזור ובשמחה כי אין לי בעיה לעזור אבל כשאני צריכה משהו אז אין שם אף אחד  אבל לא יודעת כי תמיד הזה היה ככה אני רגילה ל

הריק הזה התחושה הזאת של לא משנה מה אני עושה מה קורה מה יש זה תמיד שם פשוט ריק זה אפילו לא כאב זה ריק זה כלום לא מרגישים כלום לא יודעים כלום אבל הרצון לחתוך שם הוא כאילו חלק מכל זה