איתי-1

אני נראה כמותם מדבר שפתם רוכש מוצריהם חיי בבית הדומה לביתם , מתלבש כמותם ( בערך ) נושם את האוויר שלהם , משתמש בשרותיהם , מקבל את אותם זכויות כמותם . ובכל זאת אני מרגיש שאני חיי בעולם חייזרי שאינו מתאים לאנושיותי ..הרגשת עייפות מניסיונות חוזרים ונשנים להסביר לחייזרים שאיני שייך לגזעם הנחות ושאיני מבין שפתם התנהגותם ומעשיהם ... ניסיונותיהם ליישר מוחי על פי מוחם המעוות גורם למלחמה שבא אני אומנם מנצח ניצחונות קטנים ומשמעותיים אך זה גורם לי לחשוב מחדש על רצוני העז להמשיך ולחיות בניהם ....מוחי נסדק מהמלחמות הבלתי פוסקות שלא נותנות לי רגע שלעוד...

לא ממש הולך. הרגשה מוזרה שאיני שייך לגזע האנושי שסביבי.. הרגשה של נטע זר בין כל מיני חייזרים שמתנהגים וחושבים מחשבות ורגשות שלא מובנות... המסכות שעל פניהם גלויות למרות הצבעים והניסיונות להיראות טבעיים ...האמת הרגשת הבדידות שאני מרגיש בין הגזע האנושי לא עושה טוב לעור פניי ולנשמתי... רוצה להכיר אנשים כמותי שלא מסתתרים אחרי מסכה צבעונית

קשה לכתוב כשהאנונימיות נסדקת חחח

השתדלתי בעולם של שקרים בלי סוף עולם שבו אפילו האמת עטופה בהמוני שקרים השתדלתי לחתור אליה ככל יכולתי להגיד לכם שהצלחתי? להגיד לכם שתמיד עמדתי במשימה? זה יהיה שקר! השתדלתי ללמוד להכיר בני אדם ובזה דווקא הצלחתי אולי זאת הסיבה שאני לא כועס , אתם המשכתם ללכת קדימה מבלי להפנות מבט לאחור לאמת !!!

מכירים את ההרגשה כשהכאב בלתי נסבל ובא לך לטפס על הקירות ולצרוח דייייי ?
מכירים את ההרגשה שאין את מי לשתף , אין מי שיעודד ויתמוך בנו בשעה הקשה הזאת ?
אני מתבייש להעמיס על משפחתי ילדיי חברותי וחבריי . לא בגלל שהם חסרי סבלנות חס ושלום..
להיות האחד הזה שכולם מסתכלים עליו ברחמנות ובכאב , להיות המתלונן הסידרתי זאת הרגשה זיפתית
לחיות בבדידות חברתית רק כדי לא להעמיס על חברי את נכוחתי המוגבלת והמצריכה תנאים המתאימים נכותי
מה , מה נעשה ?

תצטרפו בבקשה לקבוצה החשובה הזאת שמיועדת לכולנו

בנינו -עזרה ותמיכה

תצטרפו בבקשה לקבוצה החשובה הזאת שמיועדת לכולנו

בנינו -עזרה ותמיכה

תצטרפו בבקשה לקבוצה החשובה הזאת שמיועדת לכולנו

בנינו -עזרה ותמיכה

נתתי לעצמי להרגיש את העצב שיש שם. יש שם עצב… נתתי לו להיות, ונתתי לעצמי לחוש אותו. עלו כל מני תחושות בגוף, אולי גם דימויים וזכרונות. העצב התחלף, והפך לתסכול, תסכול עצוב, עצבני, עייף, כמו אומר נואש רציתי להיות איתו. שאלתי אותו למה הוא כל כך מתוסכל, ועלתה לי תשובה שגרמה לי להבין, לא רק באופן שיכלי, את המהות של התסכול. כלומר למה החלק הזה בתוכי מרגיש כזה עצבני ומתוסכל. הבנתי שאם אני אתאמץ פחות, באותו הקשר שמעסיק אותי, כל הנושא הזה יכול להיות פחות מתסכל…

ואוו כמה כבדות כמה כאב וחוסר אונים יש במילים שנכתבות באתר הזה, זה נראה כאילו אין לנו סיכוי לצאת ממצבנו גם אם הוא קל יחסית, אחרי קריאה קצרצרה בסטטוסים המועלים פה נפשי נסדקה כאבי התגברו ומחשבותיי השתוללו באין מפריע בין רחמנות למסכנות בין מצבי למצבכם והכל נראה דיי קודר , ברור וידוע שקבוצה דיכאונית המתאספת לה בחברותה יכולה להשפיע רבות על התמודדותנו אם לטובה ואם לרעה :)<

ריבוי הסובלים מכאב כרוני והקושי להתמודד עם המחלה הביאו לידי התפתחות רפואת הכאב.

בשנת 2001 החליטו מרבית איגודי הכאב בעולם להכיר בכאב הכרוני כמחלה. הפרלמנט האירופי ושרי הבריאות של ארצות אירופה ובהן ישראל תמכו בהצהרת הפדרציה האירופית של איגודי הכאב בנושא זה. בה בעת הכריזה ארצות-הברית על העשור הנוכחי כעשור המיוחד לנושא הכאב ולטיפול בו.

את ההתעוררות הנרחבת שחלה בתחום יש לזקוף לנתונים אפידמיולוגיים שהחלו מגיעים מארצות שונות ברחבי תבל. מתברר שכל אדם שני עתיד לסבול מכאבים כרוניים המתמידים זמן ארוך יותר מהמצופה להחלמתם. במילים אחרות, כמחצית האוכעוד...

נעזרתי בגוגל במאמרים ובעדויותיהם של כאלה שחוו חוויות כאלה ואחרות
הפרעת דְּחָק פוסט הפרעה פסיכיאטרית מתחום. הפרעות החרדה. זוהי הפרעה המתפתחת לאחר חוויית אירוע טראומטי. הלוקים בהפרעה מגיבים לחוויה זו בתחושות של פחד וחוסר אונים. יש הרואים בהלם קרב תופעה ייחודית ושונה מהפרעת הדחק הפוסט טראומטית, מכיוון שהלם הקרב הוא בדרך כלל קצר מועד אם הוא מטופל נכון, בעוד שהפרעת הדחק הפוסט - טראומטית היא בדרך כלל ארוכת - מועד וקשה יותר לטיפול האדם נחשף למאורע טראומטי בו חווה, היה עד או התעמת עם איום של מוות או פציעה משמעותית או איום על השלמות הפיזית שלועוד...