Shame

זהו, נותרתי לבד, כולם עוזבים, ויתרו עלי, לא מאמינים בי יותר... יודעת שזה בגלל שאני איבדתי אמונה אבל תמיד היה שם מי שהחזיק עבורי ואיתי קצת תקווה. נותרתי לבד איבדתי מערכת תמיכה שלמה שעזרה לי יומיום... ממליצים על אשפוז אך יודעים שאין מקום שיקבל אותי. נותרתי לבד ואני מפחדת אף אחד כבר לא יכול לקחת אחריות... רק אני ואני לא מצליחה... זקוקה לעזרה ללא שפוטיות וביקורתיות מכילה, מבינה ומחזיקה.

ושוב צומת דרכים, לאן אני הולכת, מה יהיה איתי... זה כבר לא תלוי במטפלים שלי אלא בגבוהים מהם , מקבלי ההחלטות לגבי חיים של אנשים. נשארתי לבד... הכל מוטל עלי, להוכיח לכולם שאני בסדר, שאני רוצה לחיות... אני אוכלת אך אף אחד כבר לא מאמין לי, טוענים שאני לא רואה את המציאות. מה עכשיו? לאן עלי ללכת? איך אני לוקחת שליטה ואחריות על החיים שלי מבלי להכנס לעוד אשפוז? זקוקה לעזרה...

עייפה מהמאבק, לא יודעת לאן הדרך מובילה, נראה כאילו בכל כיוון שאבחר אפול, אני לא מספיק חזקה כמו שאני מנסה להציג את עצמי לכולם. ההרס העצמי והפגיעות חזקים כל כך... אחרי שתי לילות בפנימית מתחילה להבין שהגוף לא כזה חזק כמו שאני מציגה אותו אבל התובנה נשארת איתי כי אסור שיידעו שנישברתי, שאני חלשה. האיום על אשפוז נוסף מתגבר ואם רק אגיד משהו מהר מאוד אמצא את עצמי שם. עברתי תקופה טובה יותר ראיתי את האור למה הכל החשיך והאור התרחק שוב?

עבר זמן רב מאז שנכנסתי לכאן, פחדתי, לא רציתי להחשף, אבל מרגישה כל כך לבד בהפרעת אכילה, למרות שאני מוקפת במסגרות טיפוליות המותאמות לשלל האבחנות שצברתי במהלך החיים. מסגרות להפרעות אכילה מאז ומעולם העיפו אותי אחת אחרי השנייה לאחר מכן מסגרות לטיפול ב CPTSD עשו זאת. היום אני נאחזת במסגרת שפתחה לי דלתה חזרה אך על תנאי. אך אני ממשיכה להדרדר...איבדתי שליטה ואני מפחדת להודות בכך בפני הצוות שלי רק שלא יאשפזו אותי שוב. מנסה לאכול ולהשתפר אבל המשקל מראה אחרת... לא רוצה לאבד את הליווי שלי. לא מאמינים לי שאני אוכלת... אני במבוי סתום

כשהלב בוכה רק אלוקים שומע הכאב עולה מתוך הנשמה אדם נופל לפני שהוא שוקע בתפילה קטנה חותך את הדממה. שמע ישראל אלוקי אתה הכל יכול נתת לי את חיי נתת לי הכל בעיני דמעה הלב בוכה בשקט וכשהלב שותק הנשמה זועקת. שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד חזק אותי אלהי עשה שלא אפחד הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח שיר כל כך כואב כל כך חזק איך אפשר להזדהות עם התחושה שהוא נותן מאשימה את עצמי על כך כל כך, שיר שנכתב על שלושה חיילים שעברו לינץ' ומתאר את דקותיהם האחרונות. ההשוואה היחידה שניתן לעשות הוא הלינץ' של השנים הרבות שאני מעבירעוד...

חצי חיים של מחלה ושנים של מאבק בה בנסיון ל"צאת מזה" לחזור להיות אותה ילדה אנרגטית ומלאת חיים שכבר אינני זוכרת ומכירה אותה רק מסיפורים, אשפוזים חוזרים, טיפולים בלתי פוסקים בקהילה אינטנסיבים ברמה יומיומית, ניסיון לשלב את העבודה ולהפסיק אותה, טיפולים אלטרנטיביים למרות שאינני מאמינה בהם והמצב רק נהיה מסובך יותר... המילה ממנה נמנעו בטיפולים, אותה מילה שאמרו לי רק באשפוזים וסרבתי לקבל אותה חזרה על עצמה מתוך יאוש ואכזבת הצוות המסור והמדהים שמטפל בי, אלו שהאמינו בי ונלחמו כדי לא לוותר לי ועלי אבל אני זאת שכנראה וויתרתי כבר מזמן. עכשיו, בזהירועוד...

מה עושים כשכל מה שבנית נופל קורס דבר אחרי דבר... איך מתמודדים עם אובדן אמון בצוות מקצועי שעד כה על אף שלא פתחתי באמת את כל הקלפים סמכתי עליהם, בטחתי וניסיתי באמת להתקדם, להצליח לא לאכזב... איך מתמודדדים עם צוות שלם שיודעים שיעשו הכל כדי לעזור אך יחד עם זאת האמון בהם אחד אחרי השני נפגע. איך עומדים מול מטפלת כשתחושת אשמה ובושה הם היחידות שמלוות בשבועיים האחרונים מאז שאני רק מנסה להתחמק ועוד אחרי שנחצו קווים אדומים. איך יוצאים מהבית כהתארגנות שלקחה חצי שעה הופכת להיות מלאה בחרדות ולוקחת 4 שעות!!! איך הולכים עם כל הבושה העצמית למקום עבודהעוד...

מה קורה כשהכל מתפרק, כשהאמון במטפלים אובד כשאתה יודע שהכל מחפשים לעזור ואת הטובה שלך, כששוב אין בשביל מה לקום בבוקר ובכל זאת קמים כבר ב 3, כשחשחים בושה ואשמה שלא ניתן לתאר במילים על האכזבה ורק רוצים להתחמק מהצוות, כשלא מסוגלים לומר את כל האמת לצוות בו הכי בטחת, כשמאבדים את התקווה... עד שהיה בי רצון, שנלחמתי כמה שיכולתי אך זה לא מספיק, החלק שלא רצה תמיד עדיין תפס את מקומו של זה שרצה...מתביישת במי שאני מתביישת להראות את פני מול הצטפלת שהכי הערכתי מתביישת לצאת מהבית ובכל זאת ישנם הדברים שכבר השגתי שמחייבים אותי כמו העבודה שלי שהיא מאוד מעוד...

הביטחון בטיפול אבד ולא בגלל המטפלת שלי וצוות שלם שעושה הכל כדי לעזור לי אלא בגללי, בגלל שאיני מסוגלת להיות כנה עד הסוף חושפת הרבה ומצטערת על כך אך יש כל כך הרבה שלא יודעים כי אני מפחדת, מפחדת מהאמת צפחדת מהבושה והאשמה מהאכזבה. רוצה לוותר אך אמרו ובצדק שתמיד אפשר לוותר אבל אני יודעת מה שהם לא מבינים למרות שכבר אמרתי שוויתרתי כבר . שכלום לא הולך... בדיוק שבוע לפני החזרה למסלול האינטנסיבי של לימודים ועבודה המסלול שמכניס לי משמעות אך יחד עם זאת פוגע בתהליך. איך אומרים לאנשים שמעריכים ועושים הכל עבורך שוויתרת, איך מסתכלים להם בעיניים איך מעוד...

למה שהכל נראה כמתחיל להסתדר כשמצליחים להחזיר את המסכות, להראות כלפי חוץ שהשתנתי שאני לא רוצה לחזור למקום בו הייתי, למה כשחוזרים למסלול העבודה העצמאות והחיים למה דווקא אז מרגישים כל כך לבד, דווקא כשאני כל כך מוקפת ושמרים עלי חזק שלא אדרדר את עצמי בזמן שבכי קל לי לעשות זאת הכל כל כך קשה. התקפי החרדה מואצים ומוקצנים השנאה העצמית גדלה והכאב שורף את הכל מבפנים??רוצה להרגיש באמת כמו המסכה שאני שמה מול אנשים, רוצה לבוא ולהגיד מתוכי באמת גם למטפלת ולכל אלו שעוד מאמינים ביכולת שלי להשתפר שקורה לי משהו טוב. איך משלבים את העבודה עם שמירה על איזועוד...

לראשונה בחיי אני עומדת בפני התחלות חדשות רבות אחרי יותר משנה שאיבדתי את העצמאות אני עומדת לקבל אותה על עצמי בחזרה הדבר היחיד שעושה לי טוב בכל המצב המסובך אליו הכנסתי את עצמי. לראשונה בחיי אני מנסה באמת לפחות מבחינה קוגנטיבית לשתף פעולה לעשות שינויים מחשבתיים להגיד לעצמי שאני לא מי שהייתי ולא רוצה לחזור למקום הנורא שהייתי בו לפני שנה לא לחזור עוד לאשפוז לתלות לא לאבד את מה שהצלחתי להשיג- לחזור לעבוד לשכור דירה לחזור לחיים. כל זה לא מסתדר אם הפחד העצום שיש לי מפני הההדרדרות הצפויה בעקבות זאת ההדרדרות שהרציונאל אומר שאינני רוצה שאני עובדעוד...

רק חצי שנה עברה מאז השתחררתי והמשכתי בשיקום. ניסיתי באמת שניסיתי להיות בסדר, אם לא בשביל עצמי בשביל המשפחה, בשביל המטפלים ובשביל החברים שכל כך דאגו לי בשנה האחרונה. לראשונה בחיי התחלתי טיפול שהיה עבורי מאוד משמעותי ובאמת היה שינוי בגישה ובחשיבה אך בהתנהלות סביב האוכל היו הרבה נפילות. אני מוקפת בצוות מטפל אבל מרגישה כל כך לבד שוב, עם צוואה של חברה טובה שאיני מצליחה ליישם. רוצה לוותר לחזור למקום הבטוח שלי לעבודה והלימודים שהושהו על מנת שהטיפול יצליח. אבל מה מהות השיקום לאדם לומד ועובד שאינו מסוגל לשמור על אכילה תקינה? האם לעזור בכך על אעוד...