אנונימי81

לפני כמה זמן שיתפתי פה בקהילה כשגילו לסבתא שלי סרטן בלבלב. עכשיו אני רוצה לעדכן שהיא נפטרה לפני שלושה ימים והיום הלוויה שלה.

אין לי יותר מדי מה להגיד אבל רציתי לשתף כאן את מה שאני אקרא היום בלוויה שלה.

קשה לי להסביר כמה זמן התכוננתי ליום הזה, תמיד ידעתי שאני אאבד אותך ותמיד ידעתי שזה יכאב אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי איך אני ארגיש כשזה יקרה באמת.

אני לא בטוחה שאני מסוגלת להסביר במילים כמה משמעות אהבה אושר ויצירתיות הכנסת לחיים שלי ושל כל מי שהכיר אותך, אבל בשבילך אני בכל זאת אנסה.

אני זוכרת שכל חג וכל יום הולדת היית מפתיעה את כולם במתנות ומ

אני רוצה לספר לכם קצת על סבתא שלי

סבתא שלי בת 79 ,היא נולדה בארגנטינה והיא האישה הכי מדהימה והכי יצירתית והכי כשרונית שפגשתי בחיים.

היא גם אחד האנשים הכי תומכים והכי חשובים בחיים שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש רק בן אדם אחד שתמיד היה בצד שלי לא משנה אם צדקתי או טעיתי היא תמיד הייתה לטובתי, אפילו בדרך כלל מול הבת שלה.

הבית שלנו הפך להיות מין מוזיאון או גלריה לציורים שלה שתלויים בכל פינה בבית ושהיא ציירה במו ידיה, כל דבר שקשור לעבודות יד ושאני יודעת לעשות עד היום אני למדתי ממנה: סריגה, ציור, תכשיטים, תפירה, אין דבר שהיא לא יודעת לעשות.

לפני

היי, הרבה זמן לא כתבתי פה

 האמת, אני במצב רוח בסדר גמור בזמן האחרון. בפעם הראשונה מזה שנים, אני לא בדיכאון, אני מתפקדת (פחות או יותר) וכבר לא מבלה ימים שלמים במיטה.

הכל בסדר פחות או יותר חוץ מדבר אחד.

הייתי במערכת יחסית נוראית לפני כמה שנים שאני לא רוצה להרחיב עליה, אבל בזמן הפרידה שלנו הוא שבר לי את הצלעות.

כבר נשברו לי הצלעות פעם בצד הימני של הגוף כשהייתי קטנה ונפלתי מעץ, והוא ידע את זה ושבר לי את הצלעות באותו צד שוב.

עברו כבר כמעט 6 שנים מאז וכל יום כשאני רצה (לאחרונה גיליתי שאני אוהבת לרוץ) או כשאני נושמת חזק מדי, או מתכופפת לצד ימין י

סוף סוף אחרי 4 שנים אני עומדת להתחיל טיפול משמעותי שיעזור לי לחזור לחיות את החיים שלי כמו שהיו.

רק עוד שבוע. שבוע אחד, לא ייאמן.

אני ממש רגישה בזמן האחרון, אולי זה קשור לזה, ואולי לשינוי במינון של התרופות, או אולי סתם בגלל שאני רגישה במיוחד באופן טבעי בגלל הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה.

אף פעם לא הייתי בטיפול יום, הייתי באשפוז לפני 8 שנים באשפוז לילדים. אבל אף פעם לא באשפוז מבוגרים.

אני מתרגשת, וחרדה ולחוצה ופוחדת אבל בעיקר קצרת רוח שיתחיל כבר.

תחפשו טיפול שיתאים למצב שלכם לא משנה מה הוא

ואם מישהו היה פעם בטיפול יום למבוגרים, אשמח לשמוע

אני שמחה מהעובדה שאני כותבת היום לא ממקום של מצוקה או של כאב, ולא בגלל שאין אף אחד שישמע אותי.

זה מוזר להגיד שאני כותבת מגעגוע.. 

לאנשים המקסימים, היצירתיים, החזקים, המיוחדים והאוהבים שנמצאים בקהילה הזאת.

בין אם אתם פה לשתף, לעזור, להשתחרר, לכאוב, או סתם בשביל לראות מה אנשים אחרים שמתמודדים עם בעיות דומות עוברים בחיים שלהם.

בשבועות האחרונים אני מנסה לאמץ כל יום חשיבה חיובית, גישה חיובית והסתכלות על כל מצב מכל הכיוונים.

אני מרגישה שיפור אמיתי בצורה שבה אני מרגישה, אני מחייכת וצוחקת ונהנית מהחיים שלי הרבה יותר.

הסיבה העיקרית לשיפור במצב שלי מ

קהילה יקרה,

כבר תקופה שאני משאירה פוסטים כאן כשאין לי אף אחד לדבר איתו ואף אחד שישמע אותי, והתמיכה שקיבלתי עזרה לי לעבור את הימים הכי בודדים. אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, וכל יום נראה יותר קשה מהקודם.

אני מחפשת טיפול שיתאים לצרכים שלי כבר תקופה ובשבוע שעבר הלכתי לפסיכיאטר שסוף סוף נתן לי תשובה שנראתה לי הגיונית. 

כמעט 8 שנים עברו מאז 2015 כשנכנתי לאשפוז שהתחיל את כל החיים שלי בגיל 13 והבטחתי לעצמי לעולם לא לחזור לשם, כשעוד הייתי חותכת ורידים והחיים נראו כל כך קשים ואכזריים שהתשובה היחידה בשבילי הייתה לסיים אותם.

אבל עכשיו אני לא מצל

בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי חוזרת לכאן יותר ויותר כשנגמרים לי האנשים לדבר איתם.

אני מנסה טיפול פסיכולוגי כבר כמה חודשים ואני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום, אני יודעת שטיפול נפשי לוקח זמן אבל עם כל שבוע שעובר אני מרגישה יותר ויותר גרוע, הדחפים לפגיעה עצמית שהתמודדתי איתם לאחרונה לפני 9 שנים מתחילים לחזור שוב, ולמרות שאני אהיה בת 21 בחודש הקרוב אני עדיין מפחדת להגיד למישהו מהמחשבה שיאשפזו אותי בכפייה ויקחו ממני את החופש שלי שהוא הדבר יחיד שיש לי כרגע.

המטפלת שלי לא מצליחה להבין שחוץ משעה אחת בשבוע שאני מרגישה שמישהו מקשיב לי ורוצ

כבר שנים שאני מנסה להתגבר על טראומה קשה שעברתי פעם ובנוסף אני מתמודדת באופן יום יומי עם הקשיים והכאב של הפרעת אישיות גבולית שאני סובלת ממנה מילדות.

בחודשים האחרונים אני יכולה לתאר את המצב הכללי שלי בתור גיהנום שאני לא יכולה לצאת ממנו.

בשעות היום אני נלחמת בדיכאון הרגיל שקיים אצלי בכל מקרה יחד עם פלאשבקים חיים של הרגעים הכי גרועים שחוויתי בחיי ודיסוציאציות שנמשכות לפעמים שעות. אני כבר לא מצליחה לאכול כמו שצריך, לתפקד, לסדר את הבית, להתקלח או אפילו לצחצח שיניים רוב הימים. והדברים היחידים שמעבירים אותי את היום הם הכלב שלי התרופות הפסיכיאטר

אני כמעט בת 21 ולפני 3 שנים הייתי במערכת יחסים אלימה שגרמה לזה שהיום אני מאובחנת בפוסט טראומה מורכבת.

בשנה האחרונה התחלתי לצרוח מתוך שינה. לפעמים אני מתעוררת תוך כדי שאני צורחת ומעירה את עצמי מתוך שינה, ולפעמים, לפי אנשים שישנים בסביבתי, אני צורחת מספר פעמים בלילה וממשיכה לישון.

אני חולמת שאני צורחת צרחות אימה וכשאני מתעוררת אני לא בטוחה אם חלמתי שאני צועקת או שצעקתי במציאות.

וכל לילה שאני צועקת כשאני מתעוררת ביום למחרת אני מבולבלת ומנותקת ולא מצליחה להתרכז כל היום.

אני מניחה שאני פשוט מקווה שמישהו יכול להסביר לי מה קורה לי, כי אני מתחילה