בוכה במקלחת כשאני כורעת ומחזיקה את
רגלי קרוב לחזה.
צופה במים המלוכלכים שהתערבבו עם הדמעות שלי
שנאכלות על ידי הביוב.
זה הזמן היחיד שלי לבד וזאת הדרך הפתטית
שבה אני בוחרת לבזבז את זה.
הזיכרונות הרעים כבדים על הריאות שלי
ואין לי כוח לדחוף אותם.
הם מקשים לי על הנשימה, אבל זה בסדר.
לפעמים אני מרגישה שלא מגיע לי לנשום לרווחה.
22:10
לפעמים המקום הגרוע ביותר שאני
יכולה להיות בו הוא בתוך הבית שלי.
אף אחד לא הכין אותי ליום בו אהפוך לשק חבטות .
השריטות והפצעים יחלימו.
אבל נפשית …
הם שרטו אותי לכל החיים.
הפכתי להיות הקורבן לכעס ולזעם.
אני בחיים לא אחזור להיות אותו הדבר.
רמסו אותי וכולם סגרו את העיניים.
בכניסת השבת מצאתי את עצמי מחוץ לבית
בורחת עם תיק גב ושקית ניילון .
הגוף כואב והכאב בבית החזה שורף.
הרחוב היה מלא בהולכי רגל ואני,
שזועקת לעזרה מבעד לטלפון .
הדמעות זולגות החוצה,
גופי רועד , מפחד.
כולם מסתכלים עליי , תוהים מה קרה
ושותקים. צרחתי.
ואלוהים יודע כמה שצרחתי.
ועדיין, לא מרגיש
החוסר תיאבון מלווה אותי כבר שבועות,
הכרית כבר ספוגה בדמעות.
אני כל היום בבית ,
בחדר שלי.
שעות שוכבת במיטה,
מתחבאת מתחת לשמיכה
שנהפך למקלט המועדף עליי.
מרגישה עייפה ומותשת מכל מה שקורה מסביבי.
אני מנתקת את עצמי מהמציאות רק כדי
להשתיק את הרעש והפחד מבחוץ.
נכנסתי לסוג של הכחשה שאולי זה פשוט עוד סיוט רע שעוד מעט אתעורר ממנו.
אבל..זאת המציאות שאני מתעוררת אליה
ואני רק רוצה לתפוס תנומה,
אני אפילו לא עייפה או רדומה -
פשוט לא בא לי להיות ערה
למציאות כזאת רעה.
23:28
לפעמים המקום הגרוע ביותר שאני
יכולה להיות בו הוא בתוך הראש שלי.
אני רק רוצה להישמע .
זה כאילו אתה צורח ואף אחד לא יכול
לשמוע אותך .
אני מתגעגעת למקום שאני כבר לא בטוחה
שקיים יותר.
מקום שבו הלב שלי מלא ,
הגוף שלי אהוב והנפש שלי ברורה.
רק ש..המציאות היא שזה מרגיש
שהגיהנום החליט לעבור לגור בבית החזה שלי.
כאילו אני מארחת אש בתוכי.
עשן ממלא לי את הריאות ואני נשארת רועדת
מהיעדר החמצן והאדם שהייתי ,
הפך להיות רוח רפאים .
הדיור של הגיהנום בתוכי מתיש.
אף אחד לא הכין אותי ליום בו אתקשה
לנשום כשהחמצן שלי נגנב .
01:53
אנשים אולי יודעים את השם שלי
אבל לא את הסיפור שלי.
הם רואים את החיוך שלי ולא את הכאב שלי.
הם שמים לב לחתכים ולא לצלקות שלי.
הם יכולים לקרוא את השפתיים שלי
אבל לא את המחשבות שלי.
הם יכולים לשמוע את קולי
אבל לא את ההד צרחות
שבראשי.
01:41
לא ממזמן אמר לי מישהו להפסיק לזיין את השכל
ולהתמסכן ושזאת רק תקופה רעה וזה יעבור לי.
אז למה אני תקועה בתקופה הזאת שנים ושזה
מרגיש מיום ליום רק נהפך ליותר גרוע?
כאילו כבר איבדתי את הכוח להילחם וזה מרגיש
כבר ששום טיפול ועזרה לא יצליחו לסייע לי.
כמו עוגן סביב הקרסוליים שלי,
אני פשוט לא יכולה להימלט מהקול בראש
שאומר לי שלעולם לא אהיה שום דבר
מלבד כלום.
שאשאר באותו מצב מחורבן בלי היכולת לרפא
את עצמי.
הפכתי לכנועה של אותם פחדים וחרדות .
כנועה לכאב וסבל שהפך להיות פתאום כל כך נוח.
אני כבר איבדתי את עצמי , לא יכולה לזהות אותי יותר.
מי אני בלי אותו הכאב?
14
הייתי אומרת שדיכאון זה לחיות בגוף שנלחם
כדי לשרוד עם נפש שמנסה למות.
לפעמים יהיו לי כמה ימים טובים, ואז זה פוגע בי.
פשוט…הכל
כואב לדבר, לאהוב, להיות.
להתקיים זה כל כך קשה לפעמים
אבל אף אחד לא רוצה לשמוע את זה.
אף אחד לא רוצה לדעת על
הימים שבהם אתה מבלה בבכי
או מכורבל בפינה או מייחל
שתוכל להיות בכל מקום מלבד כאן.
לכולנו יש את הדרכים שלנו להתמודד עם זה.
לכולנו יש פעולות הישרדות משלנו.
הדרכים שלנו להישאר בחיים כשאנחנו
מוצפים בכאב יותר מדי בשביל להרגיש משהו בכלל.
אני מבינה את זה. זה לא החיים יותר.
זה רק לעבור את היום.
18:44
במבט לאחור,
הלוואי ולא הייתי מבזבזת את כל הילדות שלי
על התנצלות אין סופית על כל הדברים
שלא היו באמת באשמתי.
מאחורי כל הבכי והכעס-
הייתי רק ילדה שרצתה להיות אהובה.
אני ילדה שהייתה מוכרחה להתבגר.
לחשוב 100 פעמים לפני שאני עושה
או אומרת משהו.
תמיד לחשוב על ההשלכות ומה עלול לקרות.
זה נכפה עליי כמו נבואה.
לחשוב שזה תקין ,חלק מהחיים
ושזה ככה אצל כולם.
זה תקין שההורים משאירים סימנים על
הגוף של הילד.
אחרי הכל זה ילד,חסר ישע.
אומרים שזה מה שעשה אותי חזקה יותר.
העניין הוא, שהייתי ילדה-
לא הייתי צריכה להיות חזקה.
הייתי צריכה להיות בטוחה.
מוגנת.
זה גרם לי לייחל לחי
השמש זורחת בחוץ
אבל קר לי.
העיניים שלי פקוחות
אבל מוחי ישן.
אני מכורה לבדידות ולייאוש כי זה
הרגש החזק ביותר שהכרתי.
התת מודע אומר לי שזה הגורל שלי.
הייתי בזה כל כך הרבה זמן שזה
התחיל להרגיש כמו בית.
מצאתי יופי בעצבות
ונחמה בכאב.
22:15
עצבות זה נשמה שלא יכולה למצוא את יופיה.
עצוב יותר, שאותה נשמה לא יכולה
לתרגם את יופיה לאושר.
זה מרגיש כמו להיות תקוע בתוך בור עמוק
מתחת לאדמה בלי שמישהו יכול להציל אותך.
כל מה שנותר לך זה החושך שעוטף ומחבק.
הוא מתקשה מלשחרר אותך ,
לאט לאט אתה שוכח את החיים שבחוץ ,
שוכח את האור.
החושך גורם לך להרגיש שהחיים הם רק כחזרה למוות.
החושך כבר הרג הכל,
חוץ מאת גופי.
23:24
הלוואי ואנשים היו נזהרים יותר במילים
שהם אומרים.
כי…הם לא יודעים כמה פעמים אותן
מילים חוזרות על עצמן בראש שלי
כמו תקליט שבור.
אני לא אשכח את זה בחיים
כי אותן מילים, הופכות למחשבות רעות
שמשתמשות בזה נגדי-
אני שוקעת בהן ולאט לאט פשוט טובעת .
00:29
אתמול התעוררתי עייפה ,כאב לי לפתוח
את העיניים אז חזרתי לישון
וכשהתעוררתי שוב
השמש נעלמה ונשארתי בחושך.
היום התעוררתי עצובה אבל דחפתי
את עצמי לקום ולהתלבש וזה כאב
בהתחלה אבל אז חייכתי לשמש
והלכתי בקרניה.
מחר אני אקום מאושרת ואם לא מחר ,
אז אולי למחרת או שאולי ייקח לי
שבוע או חודש אבל אני אגיע לזה.
אגיע לאושר שמגיע לי.
23:04
