הבדידות מכה בי בעוצמה בימים האחרונים.
יש סיבה שזה כך, אבל היא לא משנה.
כל ההיבט הזה בחיי, ואני מדבר על הבדידות ספציפית, לא על כאבים אחרים-
הייתי די סבבה בחיים נטו עם עצמי כבר כמה וכמה שנים,
ופתאום נפער בי בור ענק של בדידות וגם תחושת ריק שאמנם לא קשורה ישירות אבל מועצמת בעקבותיה.
מעבר לכאב עצמו, הדימוי העצמי שלי שגם כך התרסק המון בשנים האחרונות ובשנה האחרונה עוד יותר יורד עוד.
כי פתאום להרגיש שהיותי לבד זו בדידות,
ולא- "נכון שהיה נחמד קשרים אבל אני מספיק לעצמי" מרגיש לי לא חזק מספיק.
עד עכשיו הסרט היה כל כל משעמם:
סבל, נסיון להדחיק כדי לשרוד, נסיון להדחיק כי אם כבר אני לא מתאבד אז שחיי יהיו נסבלים יותר, סבל, נסיון להדחיק…
וחוזר חלילה.
סרט משעמם של המון שנים.
ועכשיו יש התפתחות בעלילה,
חצי ציני חצי לא שאני שמח שבכך.
כי לעיתים אי התנועה והסבל כנצחי זה יותר נורא מהחמרה.
זו החמרה שבאה אולי כתוצאה מהתשה ולא כי השנה האחרונה הייתה הכי קשה בהכרח.
בשנה האחרונה כוחותי אזלו, הדימוי העצמי, זה שעוזר לאדם להחזיק את עצמי במצבים קשים התרסק עוד ועוד, דברים שאני נלחם עלייהם בציפורני נראים כמו כאלה שיתכן ועוד מעט אני אכנע.
אולי י
זו הבעיה.
אני נשרף מסבל.
ואז קם כי בשביל לא לגור ברחוב צריך ללכת לעבודה.
ואז דוחס בכח בלתי אנושי את כל הצרחות הפנימיות כי בשביל לא לגור ברחוב צריך שלא יפטרו אותך מהעבודה.
ואז חוזר הביתה בלי לחנוק אנשים בדרך מרוב סבל, כי בשביל לא להיות בנווה תרצה צריך לבלום את זה.
ואז לא מצליח לנשום בבית, כל הגוף בוער ועוצר את עצמי לא לדפוק את הראש בקיר כח כדי לא לגרום לעצמי פגיעת ראש צריך לבלום.
ואז מחכה עד שאתמוטט מעיפות אחרי 30 שעות ללא שינה כדי להרדם ברגע שאשכב, כדי לא לשכב חסר הסחות דעת וחסר אונים במיטה.
ואז קם שוב בלילה, כבר שבועיים ברצף כי
כבר חשבתי אולי אני משתחרר מהגיהנום פה.
אבל כנראה שהלחץ החזק באיזור החזה והצלעות בשעות האחרונות לא היה התקף לב.
חבל- ציפיתי ממנו ליותר.
אנשים,בחייאת.
זכותכם החוקית להתחתן.
רק למה אני אמור להיות אשם בכך.
זכותך להתחתן.
רק למה אני אמור לשאת את סבל הנוכחות.
זכותך להתחתן.
רק למה אני אמור להיכלא חמש שעות וחצי בעזרת נשים.
(אין טענה על התורה, כן כאב על המצב היחודי שלי).
זכותך להתחתן.
רק למה אין לי אפילו גורם לאגרף, כי זו באמת לא אשמתו של מגזר שאין לו כמעט הכרות עם טרנסים.
זכותך להתחתן.
רק למה אני אמור לשמוע באירוסיך מאחורי גבי, בלחישה סודית של מישהי : "ראית את האחות הלא נורמלית של החתן?"
זכותך להתחתן.
רק למה אני אמור לנסות לפתור את המשוואה שגם אם אהיה מתמטיקאי מקרי
מי אמר שיש כאוס,
יש סדר מופלא בטבע.
ביציאה החוצה לשמוע קצת מוזיקה.
מצב הרוח- מנסה להשתכנע שמחר הוא כן יצליח לנסות להדביק את הדדליין.
בחזרה מבחוץ אחרי ששמעת קצת מוזיקה,
מצב הרוח- אתה עובד מולו בבלמים כדי לא מלחנוק את האדם הראשון שאתה רואה בדרך ולבעוט לו בפנים.
בהחלטה שעוד שעה תלך לישון.
ההיגיון- חושב שיש הסתברות גבוהה.
אחרי שעה מההחלטה שעוד שעה תלך לישון.
ההיגיון- חושב שיש הסתברות גבוהה שעם כל הרצון שלך לשרוף את הכדור הזה מזעם אתה תכתוב את אותו פוסט כמעט, עוד שבע שנים.
לפני כתיבת הפוסט הזה.
התפיסה- לא קיימת.
אתה רק רוצה לשבור את כ
20,999 ימים.
(GPT, לי לא היה כח לחשב).
הבעיה היא שעם השנים תוחלת החיים עולה.
בעיה שנניח תעלה בעוד 951 יום.
אז 21,950.
אני שונא את המספר הזה- 21,950.
איך אני אמור לשרוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום...
ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום...
ואין לי כח גם לכתוב את כל הימים, אז איך לחיות אותם,
איך???
שבת השתדלה איכשהו להיות בסדר.
(נדלג על זה שישנתי 18 שעות ברוטו-
אור, עדשות, חצי מהזמן בגדים ולא פיג'מה, חלומות כאלה ואחרים).
אחה"צ הסברתי לה שיש לי יום הולדת והיא צריכה להתנהג יפה.
היא הייתה די צייתנית, החמודה.
הצלחת
תענוג מטורף,
יש לי תסמונת קדם וסתית (לענייני זה אומר דיכאון, התעצמות כל דבר שלילי לפעמים לרמות מחרידות, עצבים ותשישות).
האבסורד הוא, כי החיים צריכים אבסורד,
שאני בכלל גבר.
לא ארחיב, אבל בגלל ההלכה (שאני נותן אחוזים גבוהים לאמיתותה, מהנחות לוגיות כאלה ואחרות) אסור לי לעבור התאמה מגדרית.
לפחות בינתיים לא ראיתי את ההיתר המיוחל.
אז בינתיים אני כותב לאוויר ב3 בלילה, מרגיש רע,
כל המטלות שנדחות ונדחות צועקות עלי מכל עבר.
ואני שולח את הדספוריה כפול התסמונת קדם וסתית שיענו להן במקומי.
נ.ב ובלי הצעה לטיפול תרופתי בתסמונת קדם וסתית, זה לא ה
עוד כמה ימים היא מגיעה.
מפלצת בעלת ציפורנים ושיניים מחודדות.
עוטה על עצמה מסכה עליזה וצבעונית, עושה מעשה הזאב וטובלת ידיה בקצפת עוגה.
זהו.
עד פה מטאפורי.
תכלס- עוד כמה ימים אני נהיה בן 28.
גיל צעיר.
כל החיים לפניי.
כמה היו שמחים להתחלף איתי בו.
יום הולדת הוא יום של הודיה ושמחה על כך שנולדתי.
אין בעיה.
אז מהיום למשך כמה ימים יש לי משימת שינון לפני השינה.
"גיל צעיר, גיל צעיר ,גיל צעיר".
הצלקות שלי לא משתכנעות ומנסות להסיט אותי מהמטרה, אבל אני ממשיך בעיניים דולקות וחיוך נפלא.
"כל החיים לפניי, כל החיים לפניי, כל החיים לפניי".
החיים ל
ברור!
בטוח שהיום זה יקרה. ברור.
ברור!
הרי קמתי מהשינה (שבאה אחרי 30 שעות ערות לא חריגות) במצב סביר. ברור.
ברור!
שאני אוכל ארוחת בוקר-צהריים שמח וטוב לבב. ברור.
ברור!
שהמוזיקה שאני שומע אחריה מי יודע כמה זמן היא רק "הכנה ליום הפרודוקטיבי שיבוא",
כי הרי אי אפשר להיות פרודוקטיבי בלי לדפוק לראש קצת מוזיקה לא איכותית ביחידה שלי. שלושה על שלושה מטרים. ברור.
ברור!
שצריך לשמוע עוד קצת, אה...הרבה,
כי צריך לסדר את המחשבות עוד קצת לפני יתר הפרודוקטיביות שצפויה לי. ברור.
ברור!
שזה ממש בקטנה שאני כבר נהיה קצת תשוש ותחזית יתר הפרודוקטיביות נהי
שנים שאני קופץ.
קפיצה גבוהה,
מלאת תקווה,
כמו שסיפרו לי.
ככה זה,
מהבור אל הגובה,
קופצים בכל הכח.
תחתית,
ואז כח,
ואז גבוה.
שנים שאני שומע,
את צליל התקווה-
ואחריו
זבנג הנפילה.
שנים שאני קופץ.
שואף לרגע
את האוויר של הדבר הזה,
הלא תחתית.
רק לשנייה,
לפני זבנג הנפילה.
שנים שאני קופץ.
שנים שאני מוכן אפילו,
להתענג
על זבנג הנפילה המחליא,
ובלבד,
שהאוויר של הלא תחתית,
יהיה כבר שלי.
