דיכאון קשה: מידע, מדריכים, חדשות ועוד - כמוני

(צילום: פלאש 90)

האם מוזיקה קלאסית יכולה לרפא דיכאון עמיד?

מתמודד עם חרדה ודיכאון במשך שנים, בעיקר דיכאון. בבקרים במיוחד תחושת הדיכאון עוצמתית והקושי לצאת אל החיים
בזמן האחרון בעקבות עומס נפשי בעבודה להשערתי. לא יכולתי יותר והגעתי לחרדות קשות ואני כבר לא עובד תקופה. כרגע מנסה טיפול תרופתי חדש.
חשבתי אולי מישהו גם מתמודד עם תחושת בדידות כרונית ובקרים דיכאוניים קשים. אני רוצה לחזור לעבודה עד שאמצא משהו אחר אבל חושש שאתפרק שוב. אולי מישו יוכל לשתף בפתרונות או טכניקות שעזרו לו? או כל דבר שעולה לו בראש?

open

אני סובלת מדיכאון לא מאובחן אבל יודעת פשוט שזה דיכאון כבר 8 שנים. יש לי את כל התסמינים של דיכאון קשה.. אין לי תיאבון בכלל, יש לי ניתוק רגשי, וכשיש רגש אז זה התקף בכי חזק וזה קורה לי הרבה, והכי הכי אני מרגישה מתה בגוף חיי ואין לי עניין בשום דבר בחיים. יש לי גם חרדה חברתית שפסיכולוגית אמרה שיש לי וזה גם התחיל מגיל 11 במשך 8 שנים וגם רק התחזק עם השנים.. אין לי חברים בכלל בכלל וכשהייתי בבית ספר נידו אותי והתעללו בי נפשית.. אין לי חברים בכלל בכלל אפילו לא ידידים במשך 6 שנים בערך.. וזה קשה.. אבל עכשיו אין לי עניין באנשים בגלל הדיכאון וגם בגלל שגם בצבא היו בריונים אליי והבנתי שאנשים לא אוהבים אותי. יש לי גם דה סוציציה שזה אומר שאני מרגישה בחלום ולא פה, רק שאצלי זה יותר חמור כי זה לא בא לי בהתקפים.. זה תמיד ככה וזה לא נעלם לי אף פעם.. ולפעמים יש לי דקה אחת שאני חוזרת לעצמי ומרגישה במציאות וזה הרגע הכי כואב כאילו אני מתחילה לבכות עם כאב לב גדול ואז אני חוזרת ללהיות בחלום ואז אני מבינה שהמוח שלי במנגנון הגנה.. אני סובלת גם מאוסידי מאז גיל 11 שגם התחזק ויש לי מלא טקסים מלא מלא וזה גורם לי לחרדות.. וכל זה לא מאובחן אבל ברור שיש לי את זה.. אני באמת כותבת את זה בקושי רב ושמחה אם אתם קוראים את זה. המשפחה שלי לא תומכת בי, כולם פה אחד מקטינים את הבעיות שלי וחלק אומרים לי שאין לי דיכאון בכלל וצוחקים עליי. אף אחד לא רוצה לייעץ לי מה לעשות, אף אחד לא רוצה להיות אוזן קשבת שלי, ואם יוצא שאני בכל זאת מתעקשת לדבר איתם הם אומרים לי אז תנסי להתמודד ותהיי חזקה או תעשי מה שאת רוצה בעצבים.... אני בצבא עכשיו ובסדיר שבועיים ואני מרגישה כבר שבורה כאילו נשברתי.. לא טיפלתי אף פעם אצל אנשי מקצוע בחיים ופשוט נשברתי והלכתי לקבנית והיא נתנה לי קצת תקווה.. כי היא אמרה לי שהמצב שלי נשמע קשה והפנתה אותי כמה שיותר מהר לפסיכיאטר. הלכתי היום לפסיכיאטר שחשבתי שיעזור לי ופשוט הבנתי על מה אח שלי דיבר כשאמר לי שפסיכיאטרים הם טיפשים גמורים בלי שכל ואמונה. סיפרתי לו על זה שהדיכאון התחיל מאז שהתוכית שלי נפטרה והתחלתי להתפרץ בבכי גם כי זה נושא שקשה לי לדבר עליו והתוכית שלי והארנבים שלי שגם נפטרו וזה חיזק לי את הדיכאון הם הדברים הכי יקרים לי ביקום הם כמו הילדים שלי באמת כמו התינוקות שלי והם גרמו לי לאושר ולהיות יותר חזקה ונחמו אותי בחרם שעברתי.. והפסיכיאטר לגלג עליי ואמר לי שזה רק חיית מחמד ושזה לא הגיוני שאני בדיכאון מזה. זה פשוט שבר אותי. וכל דבר שאמרתי לו הוא התחיל להקטין את הבעיות וכל מילה שאמרתי הוא שפט אותי.. ואמרתי לו שאני מבולבלת, שיש לי סחרחורת, בחילה, שאני לא ישנה בלילות וכלום הוא פשוט הקטין לי את הבעיות שלי כאילו זה כלום.. ואמר לי שלא בטוח שיש לי דיכאון.. שזה בולשיט אחד גדול כי כל התסמינים של דיכאון קשה כל כל כל כל התסמינים יש לי! ואמרתי לו ומה עם הקלות? והוא אמר לי את ג'ובניקית את לא לוחמת אז תרגעי.. אמרתי לו הקלות בשעות והוא גם שיקר לי שהוא לא אחראי על זה והוא כן.. הוא אמר לי שאני אמשיך בשגרה רגיל שזה לקום כל יום בחמש ולחזור בשש וגם ככה גם ככה קשה לי לקום מהמיטה ואני לא קמה מהמיטה בקושי כשיש לי חופש.. אז כל יום לצבא? הוא גם אמר לי שאני כולה שבועיים שם ואני לא יכולה להחליט שקשה לי שם למרות שהסברתי לו שזה לא קשור לצבא. הוא היה התקווה האחרונה שלי.. עכשיו אני באמת לא יודעת מכ לעשות עם עצמי.. אני כרגע במיטה כל היום וצריכה להתמודד עם הבעיות שלי ולהתבייש בהם בגללו רק בגללו כי הוא פשוט הוריד לי את כל הביטחון שנותר לי. אני לא יודעת איך אני יוצאת מהכלא הזה שנקרא צבא באמת לא יודעת.. בא לי פשוט לבכות..

open

המעבר

הכרתי את המלחמה הזו. המלחמה ההיא בין מה שאתה צריך להיות, לבין מה שאתה יכול להיות זנחתי כל זיכרון משם כאילו נולדתי במסע הזה. אבל זה לא המקרה. נזרקתי משם וחיפשתי מקום אחר. והמסע היה דרך הכרחית ואומללה בין השניים. איכשהו הרגשתי חסין מפני הסכנות של המקום הזה. כאילו החיים עצמם ואני עשינו עסקה. ושער החליפין היה הדם שזורם…

open

שלום לכולם, אשמח להקשבה ואולי עצות מדוע הדבר קורה לי, אני בן 32 מרמת השרון, התארסתי לפני 3 חודשים, וסך הכל באמת שאין לי תלונות ונהניתי מהחיים שלי עד מאוד, כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לשנות מקום עבודה, שכן אין אפשרות ממשית להתקדם שם והוא די גורם לניוון המוח (אנליסט במגזר הציבורי) למרות הנוחות שלו. קיבלתי הצעת עבודה עם 3,000 יותר ברוטו למשרה בחברה רפואית בתל אביב, שקלתי לקחת אותה ובסוף ויתרתי עקב שיקולי עצלות להגדרתי (בתל אביב עובדים 5 ימים בשבוע מהמשרד ואילו במגזר הציבורי כעת רק שלושה ימים מהמשרד). לא שיערתי עד כמה החלטה (סופית כמובן לאחר בדיקה) זו תטלטל את עמקי הנפש שלי, אני כבר חודש לא יישן מעל 3 שעות בלילה, איבדתי את היכולת להנות מדברים שנהניתי מהם בעבר ואני חושב בצורה שלילית על כובד הטעות שבהחלטה ובהלקאה עצמית שעות בכל יום, יותר חמור מהכל שכל מי שרואה אותי אומר שאני נראה כבוי ואפילו בת הזוג שלי בגדול הדבר שהכי הייתי רוצה זו מכונת זמן, לקבל את ההצעה ולצאת לדרך מאתגרת ומתגמלת יותר אך מיותר להגיד שהדבר אינו בגדר האפשרי, אודה לעצות איך להתמודד עם המועקה שנמצאת בכל זמן

open

חרדות דיכאון ומה שבינהם

אז הנה זה קורה שוב

הייתי שם פעם.. תחושה נוראית

open

לחיות את הרגע

עצב/זעם שלא נגמר > "כוחה החיובי של החשיבה השלילית " [ כתיבת בוקר תת הכרתית מהפוסט הקודם]

הרפה ותֵּירָפֵא ותֵּרָפֵא - אלף הצהרות חיוביות לא שוות הטמעה/תובנה ב-סיסטם

open

אני נטלתי פעם ראשונה לשיאה היום אך לא מרגיש הקלה בחרדה ובדכאון האם חייב ליטול על בסיס יומי? הרופא שלי המליץ על זה בתור כדור SOS להקלה מיידית.. קיבלתי בנוסף גם לוריבן במידה ולשיאה לא עוזר, האם ניתן לשלב בין הכדורים כדי לקבל הקלה SOS מהירה יותר? האם מותר לקחת גם לשיאה וגם לוריבן? לקחת כמה כדורי לשיאה יחד? כמה כדורי לוריבן יחד? תודה לעונים.

open

אין לי כבר כוח להתמודד! אין לי כבר כוח לשמוע כואב לי שקשה לך כל כך או מבינה את המצוק. הבנתי אבל זה לא עוזר לי בחיים. מתי הכאב כבר יגמר? האם בכלל הוא יגמר? לא יכולה עוד לחיות על הסף. להרגיש שכל נשימה בישבילי היא מלחמה. לשמוע שאני מחלימה אבל בעצם עדיין עם מחשבות עובדניות. והחרדות רק מגבירות את הדיכאון והרצון למוות. יש בכלל סוף למעגל הזה? אי פעם יהיה שמחה? אי פעם יהיה לי רוגע נפשי? אני יצליח לחיות בלי מחשבות עובדניות..? בלי פגיעה עצמית? יש תקווה? הכוח להילחם נגמר.. ואני עבודת עצות.. לא מצליחה לגמור עם זה אבל גם לא מסוגלת להמשיך ככה. אשמח לרעיונות מה עושים. תודה

open

איין לי כח כבר לכתוב , רק נואש מלקבל טיפול שיחתי לאחר מס נסיונות אובדניים

open

הצלחתי לעבוד היום, חזרתי והלכתי לשוק , בישלתי עוף אורז לארוחת שישי, ניסיתי קצת לטשטש את ימי השישי הבודדים שלי.
הכל מוכן , כל האוכל חם וטעים, והראש שלי בכלל במקום אחר.

אני מתקשה יותר ויותר לנשום, החזה כואב לי ויש לי תחושת מחנק בגרון. בבוקר הקאתי מה שלא היה להקיא, רק רפלקס הקאה, קורה לי הרבה בבקרים ובמחשבות על דברים פחות נעימים, אפילו מחשבה על משהו מסריח יכולה לעורר בי רפלקס שכזה, מביש קצת כשזה קורה ליד אנשים או באמצע שיחה.

בישלתי וסידרתי, הכל בשביל לא להתמודד עם השבת השקטה הזו.

וכעת, מחשבות על כדורים ופסיכיאטריה לא מניחים לי, מה זה הכדורים האלו, למה אלו, למה הפסיקו לי מה שלקחתי, אני לא מבין, אני מבולבל וסף החרדה עולה, אני מרגיש את זה בתחושת המחנק בגרון, מחנק פיזי, כזה שגורם לך להזיז את צווארון החולצה באי נוחות.

מה עכשיו...את האוכל כבר לא מסוגל לחשוב על להכניס לפה ולאכול, כל כולי מבולבל מקריאה ברשת ומניסיונות להבין את צעדיו של הפסיכיאטר ואת ההיגיון למעשיו.
אני רוצה להקיא, להקיא כלום.
יאללה איתך, כל דבר קטן זורק אותך שלושה צעדים אחורה, אני פשוט לא מבין וקשה לי עם אי הידיעה ואי הוודאות הזה.
אני מפחד, מאוד, מחפש תשובה בכל מקום אפשרי, מישהו שירגיע קצת, שיסביר לוגית, אני צריך להבין.

אבל למה מביאים למי שלא סובל מסכיזו תרופה לסכיזו, למה מביאים תרופה אנטי פסיכוטית למי שלא פסיכוטי? ולמה לעזאזל מורידים תרופה חזקה של נוגד דיכאון למי שיש דיכאון קשה?

אני לא מבין :( וזה אוכל לי את הראש ואת הלב. אי לא רגוע מחשבתית כבר מאתמול וזה לא משתפר.

מישהו יכול להסביר לי ?אפילו בפרטי?

סעממק אני שונא את עצמי, כמה נהנתי אתמול והיה לי רגוע, וכמה אני לחוץ וחרד עכשיו עם ים מחשבות שלא מניחות ומשתלטות לי על המח.

:(את האוכל נתתי בקופסא לשכנים, חזרו להודות לי על האוכל הטעים, ואני בקושי מנסה להחזיק חיוך מזויף ולומר בתאבון, הכנתי יותר מדי. אני לא אוהב את הכיוון שהשישי הזה הולך אליו.

open

שלום לחברים אני דור 2 לניצולי שואה. עם ואולי גם ללא קשר אני חווה דיכאון קשה. וחשוב לציין שאין לי טענות להוריי האומללים. ויש לי תקות עלייה כרגע בזכות חזרה לציפרלקס לאחר שנתיים של גמילה כבת ליוצאי שואה חוויתי התפרצויות טירוף כלפיי מ2 הצדדים אלימות והטחת אשמות משונות מאז ינקותי ובכז תמיד אספתי את עצמי למצבים בונים ולאחרונה אני מתקשה בכך. יש לי מחשבות אובדניות. אשמח להמלצה על פסיכולוג ית שיוכל להכיל סיפור חיים כזה . המייל [email protected]

open