פיברומיאלגיה

כמוניפיברומיאלגיהמדריכיםהגורמים שמעלים את הסיכון לפיברומיאלגיה

הגורמים שמעלים את הסיכון לפיברומיאלגיה

מהם גורמי הסיכון להתפתחות פיברומיאלגיה? ומהם הטריגרים שעלולים להוביל להתפרצותה? מדריך

מאת דן אבן
תגובות 0

(צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

גנטיקה, דלקתיות, זיהומים, חשיפה לטראומות ילדות והשמנה הם חלק מהגורמים שנקשרו לפיברומיאלגיה - תסמונת שמתבטאת בכאב כרוני מפושט בשרירים ובשלד ומאופיינת ברגישות מוגברת ועייפות, לצד הפרעות שינה ושינויים במצב הרוח ובזיכרון. 

 

המנגנון המדויק שמחולל פיברומיאלגיה אינו ידוע לאשורו, ובעבר הוביל הדבר ליצירת סטיגמה קשה סביב התסמונת, אשר אף זכתה ברבות השנים לכינוי המפוקפק 'מחלת היאפים הנשית' כמעין תסמונת תשישות כרונית ללא הסבר פיזיולוגי שמקורה 'מדומיין' – כינוי שכיום הממסד הרפואי מסתייג ממנו לחלוטין.

 

הפיזיולוגיה של פיברומיאלגיה

 

מחקרים מהשנים האחרונות קושרים בין מנגנונים פתולוגיים במערכת העצבים המרכזית של המוח לבין התפתחות פיברומיאלגיה.

 

שיבושים באותות כאב: לפי תצפיות בקרב אנשים עם התסמונת, פיברומיאלגיה עשויה להתפתח על רקע ריכוז גבוה יותר של תאי מוח שמעבירים אותות כאב וריכוז נמוך יותר של תאי מוח שמאטים אותות כאב – מצב שמוביל להעצמת תחושות של כאב והתפתחות כאב כרוני מפושט לאורך זמן.

 

בעוד שבתהליך ההתפתחות של כאב כרוני מעורבים אותות מעוררים ומדכאים שיחד מווסתים את עוצמת הכאב בתגובה לגירוי, חוקרים מעריכים כי בקרב אנשים עם פיברומיאלגיה יש כשל בפעילות שתי המערכות הללו המוביל להעצמת תחושות כאב כרוני, כפי שמתואר בקהילה הרפואית בקרב חוקרי פיברומיאלגיה במונח 'אמפליפיקציה' (amplification), כשהעצמה זו באה לידי ביטוי אצל אנשים באופן שונה בהתאם להשפעות גנטיות וסביבתיות על האופן בו הם חווים כאבים.

 

דלקתיות במוח:  בספטמבר 2018 דיווחו צוות מדענים מארה"ב ושבדיה כי על סמך בדיקות הדמיה מסוג PET, ללוקים בתסמונת בהבדל מבריאים יש ריכוזים גבוהים של רקמות מוחיות דלקתיות, רובם באונות הפרונטלית ובאונה הקודקודית (פריאטלית) במעטפת המוח.

 

בין השאר, על סמך קשר שזוהה בין פיברומיאלגיה לבין התפתחות מחלות נלוות, יש חוקרים שמעריכים כי מחלות נוספות עם מנגנון דלקתי כגון דלקת מפרקים או דלקת כתוצאה מזיהום כלשהו – עלולות להוביל להתפשטות הדלקתיות למערכת העצבים המרכזית ולהתפתחות פיברומיאלגיה. כך, למשל, במחקר מטאיוואן שפורסם במאי 2018 בכתב העת Pain Physician נמצא סיכון גבוה ב-70% להתפתחות פיברומיאלגיה בקרב אנשים עם מחלות מעי דלקתיות.

 

גורמי סיכון לפיברומיאלגיה

 

מין

 

לפי עבודות, נשים מהוות את הרוב המכריע של כ-80% מהמאובחנים בפיברומיאלגיה. גם מקרב אנשים שכבר אובחנו עם פיברומיאלגיה – מחקרים מצביעים על כך שעוצמת התסמינים משמעותית יותר בקרב נשים, לרבות עוצמות גבוהות יותר של כאב מפושט ורמות גבוהות יותר של עייפות.

 

מחקרים מהספרות הרפואית מראים כי נשים חוות כאב באופן שונה מגברים, רגישות יותר לכאב במסגרת ניסויים רפואיים וסובלות יותר ממחלות שמאופיינות בכאב כגון דלקת מפרקים שגרונתית. כמו כן, מוערך כי גם לגורמים תרבותיים יש תפקיד בשכיחותה הגבוהה יותר של התסמונת בקרב נשים, שכן ברוב התרבויות לגיטימי יותר לנשים לבטא תחושות כאב, לעומת גברים.

 

יש שמייחסים את אופייה הנשי של התסמונת גם לפעילות ההורמונים הנשיים אסטרוגן ופרוגסטרון והשפעתם על תפקוד מערכת העצבים המרכזית ועל תחושות כאב. חיזוק להנחה זו מתקבל ממחקר מתורכיה שפורסם ביולי 2017 בכתב העת Gynecological Endocrinology בו נמצאה שכיחות גבוהה יותר של התסמונת בקרב נשים שחוות תסמינים של תסמונת קדם וסתית (PMS) שנקשרה לשינויים בתגובות של הורמוני המין הנשיים מסוג אסטרוגן ופרוגסטרון גם כשרמתם בגוף תקינה. מעבר לכך, בינואר 2010 דיווחו חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת נברסקה בכתב העת BMJ Case Reports על כך שירידה בהורמון המין הגברי טסטוסטרון עשויה להתבטא בכאבי שלד-שריר שמאפיינים גם פיברומיאלגיה.

 

ולמרות שהתסמונת נפוצה בעיקר אצל נשים, מחקרים מצביעים על כך ששכיחותה של פיברומיאלגיה בקרב גברים אינה מבוטלת, ובמקרים רבים גברים אינם מאובחנים בתסמונת בזמן בגלל העדר מודעות לאפשרות זו מצד רופאיהם. מחקר אמריקאי מהמרכז הרפואי מאיו קליניק שבחן את שכיחות התופעה במדינת מינסוטה ופורסם בנובמבר 2012 בכתב העת Arthritis Care & Research העלה כי חרף הערכות כי 2% בלבד מהבוגרים סובלים מהתסמונת, שכיחותה עמדה על 6.4% מהאוכלוסייה הכללית הבוגרת מעל גיל 21, כשבמדגם זה זוהה הבדל לא מובהק סטטיסטית בשיעור התופעה בין נשים (7.71%) לגברים (4.88%).

 

גיל

 

בעבר רווחה הנחה שגויה כי התסמונת מאפיינת בעיקר נשים מבוגרות לאחר גיל המעבר, אך בשנים האחרונות נמצא במחקרים היא מתפתחת במקרים רבים אצל נשים בגילי הפריון. כיום ידוע כי התסמונת עשויה לפרוץ בכל גיל, אפילו בגילי הילדות, אם כי הסיכון לאבחון בתסמונת עולה עם הגיל.

 

יש לזכור כי לעתים חולפות שנים רבות עד לאבחון בתסמונת, חרף התפתחות הכאבים הכרוניים כבר מגיל צעיר. מחקר בריטי שפורסם באפריל 2010 בכתב העת BMC Health Services Research, שנסמך על שאלון שהופץ לרופאים בשמונה מדינות, זיהה כי חולפות 6.5 שנים בממוצע בין הופעת התסמינים שמאפיינים פיברומיאלגיה – כאב כרוני מפושט, עייפות והפרעות בשינה ובזיכרון –  לבין האבחון בתסמונת.

 

בשנים האחרונות תועדו מקרים של פיברומיאלגיה שמאובחנת בילדות, ובמצב זה קרוי 'תסמונת JFMS' – קיצור של Juvenile FibroMyalgia Syndrome. מחקר מתורכיה שבחן מדגם של 1,109 ילדי בית ספר בגיל 14 בממוצע, שממצאיו פורסמו בשנת 2013, העלה כי שיעור לא מבוטל של 5.5% סובלים מהתסמין האופייני – כאב שלד-שריר מפושט, נערות פי 3.69 יותר מאשר נערים.

 

גנטיקה

 

תצפיות מעידות על שכיחות גבוהה יותר של פיברומיאלגיה במשפחות מסוימות, מה שעשוי להעיד על שינויים גנטיים (וריאנטים) או מוטציות גנטיות שעשויות להיות קשורות לתסמונת. בין השאר זוהה במחקרים קשר בין התסמונת לבין שינויים בגנים האחראים על ההולכה העצבית במוח של חומרים מסוג קטכולאמינים (ובהם אדרנלין, נוראדרנלין ודופאמין) וסרוטונין.

 

הורמונים

 

שכיחותה הגבוהה של פיברומיאלגיה בקרב נשים מרמזת על קשר בין שינויים הורמונאליים לבין התפתחות התסמונת. מחקרים חדשים מרמזים כי אי יציבות הורמונאלית עלולה להוביל הן להתפתחות התסמונת והן להתפרצות התסמינים בקרב המאובחנים.

 

לפי אחת התיאוריות המובילות – גורם מגרה לפיברומיאלגיה, למשל חשיפה לטראומה (ראו פירוט בהמשך המדריך) משבש את יכולת עיבוד של אותות כאב מהגוף במערכת העצבים המרכזית, ושיבוש זה מוביל לאי יציבות הורמונאלית. שלושה מוליכים עצביים במוח שהם גם הורמונים – סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין – מצויים לפי עבודות אצל מאובחנים עם פיברומיאלגיה ברמות נמוכות באופן חריג. הורמונים אלה אחראים על ויסות ההתנהגות בחיי היומיום, לרבות מצב הרוח, תיאבון, שינה ותגובה לאירועים מלחיצים. מחקרים נוספים מרמזים על אי יציבות בהפרשה של הורמונים נוספים בגוף בקרב אנשים עם פיברומיאלגיה, ובכללם הורמון הלחץ קורטיזול וההורמון הנשי אסטרוגן. 

 

עדות למעורבותו של הורמון האסטרוגן בהתפתחות התסמונת ניתן לקבל מממצאי עבודות שהעלו כי בשלביה הראשונים, מאובחנות רבות בפיברומיאלגיה מדווחות על תסמינים אופיינים להיריון – תקופה בחיי האישה שמלווה בעלייה בהפרשת האסטרוגן, לרבות בחילות בוקר, כאבי ראש וסחרחורות.

 

עם זאת, עבודות מעלות כי היריון עם פיברומיאלגיה מסייע בשיכוך התסמינים, ייתכן וכתוצאה מעלייה בהפרשת ההורמון רלקסין מהשחלות במהלך ההיריון שמסייעת להשבה זמנית של איזון הורמונאלי.

 

אורח חיים לא בריא

 

מחקרים שונים קושרים בין אורח חיים לא בריא לבין התפתחות פיברומיאלגיה, וכיום הטמעת אורח חיים בריא, ובייחוד פעילות גופנית סדירה – היא הטיפול המשמעותי ביותר לשליטה בתסמינים של פיברומיאלגיה, אף יותר מתרופות. מחקר מעקב מנורבגיה שממצאיו פורסמו בינואר 2010 בכתב העת Arthritis Care & Research העלה כי משקל עודף מעלה ב-70% את הסיכון של נשים להתפתחות פיברומיאלגיה והסיכון לפתח את התסמונת גבוה פי 2.09 בקרב נשים עם משקל עודף שאינן פעילות גופנית. כמו כן, במחקר זוהה קשר בין היקף הפעילות הגופנית לבין הסיכון לתסמונת, ונשים שדיווחו על פעילות גופנית באופן סדיר לפחות ארבע פעמים בשבוע היו בסיכון נמוך ב-29% לפתח פיברומיאלגיה בהשוואה לנשים שאינן פעילות גופנית.

 

עם זאת, יש מחקרים הטוענים כי אורח חיים לא בריא אינו בהכרח מוביל להתפרצות התסמונת, אולם תורם להתפתחות התסמינים. לדוגמה, מחקר אמריקאי שפורסם באוגוסט 2018 בכתב העת Arthritis Research and Therapy העלה כי פעילות גופנית אמנם משפרת את תפקודן של נשים עם פיברומיאלגיה – בעיקר בהיבטים של תפקוד יומיומי ודרגת עייפות ופחות בהיבט של עוצמות הכאב, אך העדר פעילות גופנית אינו קשור בהכרח בהתפתחות התסמונת.

 

יש לציין כי בהקשר לאורח חיים לא בריא, התסמונת ומאפייניה – ובכללם כאב מפושט והפרעות שינה – מעלה גם כן את הסבירות להימנעות מפעילות גופנית ואימוץ אורח חיים לא בריא - שעלול להוביל להחמרה. 

 

גורמים מגרים (טריגרים) לפיברומיאלגיה

 

מחקרים מצביעים על מספר גורמים מגרים ספציפיים ("טריגרים") שעלולים להוביל להתפרצות פיברומיאלגיה, אם כי מאחר וישנו מיעוט של מאובחנים ללא גורם מגרה ברור, ההנחה המקובלת בקהילה הרפואית כי כלל הגורמים שמשפיעים על התפרצות התסמונת עדיין אינם ידועים למדע.

 

זיהומים

 

עבודות העלו כי זיהומים שונים עלולים להוביל להתפרצות פיברומיאלגיה או להחרפתה, ובייחוד זיהומים שנגרמים מנגיפים (וירוסים). זיהומים שנקשרו להתפתחות פיברומיאלגיה כוללים הידבקות בנגיף הפטיטיס C, נגיף HIV וכן חיידקים מחוללי 'מחלת ליים'.

 

חשיפה לטראומה

 

למרות שכיום כבר ידוע שהקשר בין לחץ נפשי להתפתחות פיברומיאלגיה מורכב, וכי לא מדובר בתסמונת שהרקע שלה 'נפשי' בלבד, מתח נפשי עשוי להוות גורם סיכון לתסמונת ומחקרים העלו כי פיברומיאלגיה עלולה להתפתח על רקע טראומה פיזית או נפשית שניתן לייחס אותה לאירוע ספציפי וכן על רקע תסמונת פוסט טראומטית שמתפתחת כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי בעבר -  חבלה, נפילה ולחץ מתמשך, למשל על רקע הימצאות בחזית בעת מלחמה, אובדן או שכול. חוקרים מעריכים כי חשיפה לטראומה משפיעה על שינוי באופן בו המוח מגיב לכאב ולחץ, באופן המייצר דפוסי העברת אותות כאב שמאפיינים את התסמונת.

 

מחקרים מעלים כי ילדים שעברו התעללות בילדותם נוטים יותר לפתח פיברומיאלגיה כשהם גדלים. מחקר אמריקאי מאוניברסיטת בוסטון שפורסם באוגוסט 2018 בכתב העת Journal of General Internal Medicine העלה כי בקרב 22 יוצאות צבא ארה"ב שאובחנו עם פיברומיאלגיה, 91% דיווחו כי חוו 'טראומה מינית' בצבא, ומרביתן (68.2%) העידו כי חוו הטרדה מינית.

 

חוקרים ישראלים מהמרכז הרפואי סורוקה דיווחו בסתיו 2009 בכתב העת Clinical and Experimental Rheumatology כי במעקב שבוצע בקרב נפגעי תאונת הרכבת ברבדים ב-21 ביוני 2005, בה נהרגו שבעה ונפצעו 198 נוסעים לאחר שרכבת לבאר שבע נתקלה במשאית עפר סמוך לקיבוץ רבדים בשפלה, נמצא כי 15% מניצולי התאונה פיתחו תסמיני פיברומיאלגיה. המתמודדים עם פיברומיאלגיה סבלו יותר מניצולים אחרים משלושת התסמינים העיקריים שמאפיינים הפרעה פוסט טראומטית: זיכרונות מהאירוע, הימנעות ממצבים שקשורים לאירוע (הימנעות מנסיעה ברכבת) ועוררות יתר.

 

מעבר לפוסט טראומה, פיברומיאלגיה נקשרה במחקרים גם לדיכאון וחרדה שמאובחנים אצל אנשים רבים עם התסמונת, אם כי מחקרים עד כה לא הצליחו לקבוע בוודאות האם דיכאון וחרדה מהווים גורמי סיכון לפיברומיאלגיה או מאפיינים את התסמונת.

 

כמו כן, מחקרים טרם הצליחו לזהות האם הפרעות שינה מהוות תסמין או גורם סיכון לפיברומיאלגיה. בהקשר זה, מחקר מנורבגיה שפורסם בנובמבר 2011 בכתב העת Arthritis & Rheumatology העלה כי נשים שדיווחו על שינה לקויה בלילה היו בסיכון גבוה פי 2.98 לפתח פיברומיאלגיה בגילי 20 עד 54 ובסיכון גבוה פי 5.41 לפתח את התסמונת בגילי 45 ומעלה.

 

 

בהכנת הכתבה סייעה ד"ר ואלרי אלוש, מנהלת המרפאה לפיברומיאלגיה במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב) ומנהלת קהילת פיברומיאלגיה באתר כמוני

 

עדכון אחרון: ינואר 2019

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: