מה הפיהוק עושה למוח?

‎העלייה בשנים האחרונות במודעות להפרעות שינה וישנוניות במשך היום, כחלק מאורח החיים המערבי והפגיעה האפשרית בהרגלי שינה, מלווה בניסיונות של מדענים לפתור את חידת הפיהוק ומשמעויותיו הביולוגיות לגוף האדם.

הפיהוק הוא פעולה רפלקסיבית, בחלק מהמקרים לא רצונית, שכוללת פתיחה רחבה של הפה, שאיפה איטית ועמוקה של אוויר בשילוב מתיחת שרירי הפנים והלסת ובהמשך נשיפה להוצאת אוויר. הפיהוק שכיח בעיקר לפני השינה, בשלב ההתעוררות בבוקר, ובמצבים של שעמום או ירידה בערנות, ומחקרים רבים זיהו לאורך השנים קשרים שעדיין אינם ברורים לאשורם בין פיהוק לבין שינויים בפעילות המוח.

לפי אחת התיאוריות המובילות במחקרים, הפיהוק משמש לוויסות טמפרטורת המוח, כאשר הוא מגביר  את זרימת הדם מוח, מסייע בקירור המוח, ובכך גם משפיע באופן זמני על שיפור התפקוד הקוגניטיבי. יש גם תיאוריות שמחדדות את ההשפעות החברתיות של פיהוק כצורת תקשורת בין אנשים שמבקשת להביע הזדהות עם תחושת עייפות, כפי שבא לידי ביטוי בתכונה המדבקת של פיהוק – גם כשהוא בלתי רצוני.

עתה מצאו חוקרים מאוסטרליה כי פיהוק משפיע על זרימת הנוזלים והדם במוח ובצוואר, באופן שעשוי לבטא למעשה מנגנון של "שטיפה" וריענון למוח.

הבדלים בכיוון הזרימה

לצורך העבודה, החוקרים מהמכון לחקר מדעי המוח (NeuRA) ואוניברסיטת New South Wales בסידני שבאוסטרליה ביצעו הדמיות MRI מוח ל-22 מבוגרים בריאים למדידת זרימת דם ונוזלים וסריקות באזור הראש והצוואר.

המשתתפים התבקשו לבצע במהלך בדיקת ההדמיה ארבע פעולות נשימתיות: נשימה רגילה, פיהוק (ספונטני ומודרך), דיכוי של פיהוק, ונשימה עמוקה מכוונת. באמצעות הדמיה בזמן אמת, החוקרים מדדו זרימת נוזל מוחי-שדרתי וזרימה של דם במוח ובצוואר.

‎הנוזל המוחי-שדרתי (CSF) הוא נוזל שקוף המקיף את המוח ואת חוט השדרה, ותפקידו המרכזי להעניק הגנה מכנית באמצעות בלימת זעזועים וציפה המפחיתה את הלחץ על מערכת העצבים המרכזית. מעבר לכך, הוא משמש כמערכת חיונית לסילוק פסולת מטבולית ולוויסות הסביבה הכימית במערכת העצבים המרכזית.

החוקרים התעניינו במיוחד בהבדל בין פיהוק לנשימה עמוקה – שתי פעולות דומות כביכול. הם מצאו כי בהשוואה לנשימה רגילה, גם שאיפה עמוקה וגם פיהוק הגבירו את זרימת הדם הוורידי מהמוח לכיוון הלב.

עם זאת, החוקרים הופתעו לגלות הבדל דרמטי בין נשימה עמוקה לפיהוק בכיוון הזרימה של הנוזל המוחי-שדרתי. בעוד שנשימה עמוקה דוחפת נוזל מוחי-שדרתי כלפי מעלה לתוך הגולגולת, הפיהוק יוצר אפקט של "שאיבה" או "ריקון" ומושך את הנוזל השדרתי כלפי מטה אל עבר עמוד השדרה. ממצא ייחודי זה מרמז שהפיהוק פועל כמשאבה שמחליפה את הנוזלים במוח בצורה אקטיבית יותר מאשר נשימה רגילה. ממצא זה אומנם לא הופיע בכל הבדיקות, אך היה נפוץ מאוד, במיוחד בקרב נשים.

עוד בהבדל נוסף מנשימה עמוקה, פיהוק הגביר את זרימת הדם בעורק התרדמה הפנימי (Carotid artery) שמספק דם למוח, ביותר משליש בהשוואה לנשימה עמוקה. המדובר בתוספת משמעותית של דם מחומצן למוח.

החוקרים גם מצאו שכאשר מנסים לעצור פיהוק, האפקט על זרימת הנוזלים מצטמצם משמעותית, כך שאם עוצרים פיהוק, ייתכן שמונעים מהמוח את "שטיפת הנוזלים" שהוא מנסה לבצע.

המחקר החדש נתמך על ידי המועצה הלאומית לחקר הבריאות והרפואה באוסטרליה (NHMRC), וממצאיו הופיעו בדצמבר 2025 בפרסום מקדים באתר bioRxiv.

תמרון לב נשימתי

‎המחקר טרם עבר ביקורת עמיתים מלאה לצורך פרסום בכתב עת מדעי.

החוקרים קובעים כי הפיהוק אינו סתם נשימה מוגברת, אלא "תמרון לב נשימתי ייחודי" שמארגן מחדש את דינמיקת הנוזלים העצביים במוח. החוקרים משערים שתיאום זה עשוי לסייע בהעברת חומרים מזינים למוח, בניקוי חומרים מזיקים מהמוח ובוויסות חום במערכת הגולגולת-צוואר. עם זאת, אלו השערות בלבד, ונדרשים מחקרים נוספים עם מדידות לחץ אוויר ומעקב תלת-ממדי כדי להבין טוב יותר כיצד השינויים שתוארו בעבודה בכיוון זרימת הנוזל המוחי-שדרתי משפיע על תהליכים במוח.

לצד ממצאי העבודה הנוכחית, מדענים נוספים מנסים לאורך השנים להתחקות אחר תופעת הפיהוק. בין השאר נמצא במחקרים כי פיהוק נשלט על ידי אזורים מסוימים בגזע המוח ובהיפותלמוס, והוא משפיע על רמות של מוליכים עצביים מסוימים, לרבות סרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין – המשפיעים בין השאר על מצב הרוח ותחושות כאב. אוקסיטוצין מכונה גם 'הורמון האהבה' ו'הורמון ההתחבקות' ונקשר בין השאר לחיזוק יכולות חברתיות של אמפתיה. חיזוק לחשיבותו הביולוגית של הפיהוק מתקבל גם מעבודות שמצאו בקרב יונקים וחיות נוספות כי ככל שהמוח גדול יותר, כך הנטייה לפהק רבה יותר.

לאור ההיבטים הביולוגיים של הפיהוק בוויסות נוזלים במוח וניקויו – כפי שהודגם במחקר, חשוב שלא להימנע מפיהוקים ו"לבלוע" פיהוקים כשהגוף דורש זאת – כדי שלא לפגוע בפעילות המוחית.

מחקרים מזהים עלייה בהיקף הפיהוקים אצל המתמודדים עם תחלואה כרונית, ובין השאר פיהוק עשוי להיות סימן אפשרי לשבץ מוחי, סמן מקדים לאפילפסיה, וכן מאפיין של טרשת נפוצה, מיגרנות ודיכאון וחרדה. כך, למשל, במחקר שפורסם בפברואר 2018 בכתב העת Headache נמצא כי  קרוב למחצית מהמתמודדים עם מיגרנות (45.4%) מדווחים על פיהוקים חוזרים בשלב ההתקפי, ואילו כעשירית (11.2%) מדווחים על עלייה בתדירות הפיהוקים גם כסמן מקדים לפני התקף מיגרנה.

• לקריאת המחקר באתר bioRxiv