פ1פפ

שלום , סבלתי מהפרעת אכילה בעבר.. ואפשר להגיד שדי עברתי אותה!

התבגרתי התפכחתי ואני יכולה להגיד בלב שלם שאני לא אחזור על הטעויות שעשיתי בעבר ושבעיניי לא לאכול זו שטות גמורה.. אני אוכלת מסודר ומה שבא לי..

החלטתי שאני מחליטה משטר קטן של דיאטה כי עליתי במשקל בעקבות ההחלמה מההפרעה.. לא משהו קיצוני עשיתי באמת דיאטה מסודרת ולא החסרתי מעצמי כלום.. ואפילו כשכבר היה בא לי משהו טעים לא מנעתי מעצמי..

בכל זאת פעם בשבוע הייתי נופלת לבולמוס... זה הזכיר לי את הימים הרעים ההם.. ואני לא מבינה למה קרה לי..

הייתי שלושה שבועות בדיאטה הזו.. כל ה

עוד...

הצילו!!! החשק להרעיב את עצמי חזר!!!!! מה עושים???

אכלתי מסודר היו לי קצת נפילות שבהם אכלתי עד 600.. ועכשיו יש לי חשק לרזות כמה שיותר מהר ואני יודעת שלא לאכול זו השיטה ולא בא לי ליפול שוב!!! מה עושים?

הצלחתי. כבר שבועיים ללא בולמוסים, ללא התקפים, ללא דיכאון על עלייה למשקל, אפילו אכלתי ארוחת ערב והצלחתי לצאת בערב עם חברים, זה לא תעתע בי, לא משתגעת מאוכל, לא מרעיבה את עצמי, פתאום זה נראה לי כל כך קשה לא לאכול למשך יום שלם. נזכרת בימים שהייתי מחזיקה מעמד בעבר ופשוט מופתעת מאיך שהתנהלתי... פתאום יש לי כל כך הרבה שאיפות וחלומות, אני זוכרת שהשבוע אכלתי קצת יותר.. בכל יום אחר זה היה פתח לבולמוס, אם כבר אכלתי קצת יותר ממה שאני רגילה אז יאללה.. לבלמס! אז לא רק שלא בילמסתי, אלא גם שכחתי מזה. החיים נפלאים כשהם לא נשלטים על ידי כך... כאן בשבילעוד...

הייתי בתחתית... אני מבינה אתכן חברות לקהילה שלי! אני יודעת איזו הרגשה מדהימה זו לא לאכול למשך יום שלם, אני יודעת איך מרגישים מלאי עצמה וכוח, אני יודעת איך זה מתעתע בך.. להסתכל במראה לראות את העצמות ולחוש מאין גאווה פנימית ולא מוסברת כזו, אני יודעת מזה לשבת לארוחה עם מחשבון, אני יודעת מזה ללכת לישון עם בטן מקרקרת, אני יודעת מזה להישבר ולקחת משלשלים, אני יודעת מזה לאכול ארוחה מסודרת ועם בטן מפוצצת לגשת לארון ולהוציא את כל החטיפים וכל השוקולדים שנמצאים שם ופשוט לאכול אותם מבלי לחשוב, אני יודעת מה זו התחושה של אחרי, אני יודעת מזה להסתכל עעוד...

קרה לכם שיצאתם החוצה ואמרתם מה אני עושה כאן? שהייתם במקום וכל מה שרציתם זה להיעלם? רציתם שארבעת קירות החדר שלכם ינעלו אתכם שם ותישארו מתחת לשמיכה? מכורבלים שם לעד? קרה לכם ששמעתם את עצמכם מדברים והיה לכם קשה להאמין שאתם שומעים את עצמכם? שאמרו לכם שאוהבים אתכם ושאלתם את עצמכם למה? שליטפו לכם את הפנים ואמרו לכם שאתם כל כך יפים ורק חייכתם בנימוס אבל לא האמנתם... קרה לכם שאיכזבו אתכם? שאדם הכי קרוב אליכם בעולם פשוט איכזב אתכם,... שבר לכם את הלב כשהוא עוד מלא באהבה אל אותו בן אדם שמחץ אותו מבלי לחשוב פעמיים לפעמים אני שואלת מאיפה הגיעה הפעוד...

הקול הבריא שלי חזק מתמיד... הקול החולה מהדהד לו מדי פעם אבל הוא הולך ונעלם. אתמול ישבתי כל היום מדוכדכת .. עצובה מעצם ההבראה. עכשיו עליתי במשקל עכשיו אני צריכה להוריד בדרך הקשה יותר... מיליון מחשבות רעות עטפו אותי.. אולי אני אחזור ל600 קלוריות ביום? אולי אני אתאבד? כולם שונאים אותי על כך שאני שמנה.. והבוקר התעוררתי לבוקר חדש שאומר שהכל שטויות.. ששום דבר לא תלוי בדבר הזה. שיש לי עוד כל כך הרבה דברים להשיג בחיים ואני לא רוצה לתת לזה למנוע מעצמי להגיע לשם. הפסיקו הבולמוסים ברוך השם, הפסיקו הצמצום ארוחות והחשוב מכולם הפסיקו החישובים!!! הפעוד...

מצד אחד אני מרגישה שאני מבריאה ופחות אכפת לי מאוכל ומהכמויות שלו אני עדיין מתעסקת בדיאטה ומנסה לרזות אך זה הרבה פחות קריטי עבורי אני פתאום מרגישה שחזרו לי החיים שאני רוצה לצאת שאני רוצה להינות והכל אך מהצד השני מרגישה שרק אחרי שאני ארזה אני אוכל להינות מהתשופרים האלו ... למה?

כבר כמה ימים שאני מרגישה טוב... אוכלת ולא מרגישה על כך אשמה אין לי 2 קולות בראש יש לי אחד שאומר לי : תחיי. אולי תצאי היום? אולי תעשי משהו? כבר מלא זמן שאת רק בבית.. פתאום יש בי קול שאומר לי וואי כמה זמן לא קנית בגדים.. נכון שמנת קצת מהבולמוסים לאחרונה אבל לא נורא אם תאכלי מסודר ותתמידי על כושר תוכלי לקנות לך כמה בגדים יפים שישבו עלייך ממש יפה. הרי יש לך גוף מושלם.. פתאום אני מסתכלת במראה והקול הזה אומר לי: איזו יפה את...

למה המשקל משחק תפקיד כל כך גדול בחיי? למה הוא תופס מקום של משפחה, חברים והנאות החיים? למה הוא גורם לי להתרחק ולהיות כל כך מדוכדכת? למה הוא לוקח לי את כל המאגרים והורס לי את הזכות להיות אני? היום אכלתי 900 קלוריות! ושרפתי 450! גאה בעצמי... בדרך כלל אני לא מפסיקה את הכושר עד שאני לא רואה ששרפתי את אותו מספר הקלוריות שאכלתי באותו יום... פשוט גאה בעצמי ומתחילה לאהוב את הבריאות... !!

סיפרתי גם בשבוע שעבר שהייתה אמורה להיות לי שקילה, אז צר לי לבשר שנפלתי לבולמוס והוא גרם לי לחשוש ולא הלכתי לשקילה... פחדתי רק מהמספר שאני אראה שם!!!!!! אז לא הלכתי... מקווה שהמצב ילך וישתפר!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

אז לפעמים אני מסתכלת במראה, ואני אומרת, אני שונאת אותך. זאת שמסתכלת עלי... את שמנה, את לא מפסיקה גם לאכול אפילו שאת יודעת שאת שמנה, מזה הפרצוף הזה, מה אלו הרגליים האלו, הבטן, אוי הבטן... ואז אני עוצרת את הדמעות. מורידה את הראש, מעלה אותו שוב. מסתכלת במראה ואומרת, אני שונאת אותך. זאת שגורמת לי לדבר ככה. אני לא באמת שמנה, והפנים שלי? הן יפות מאוד. למה את גורמת לי לשנוא אותי כל כך? אני לא מסכימה שתנהלי לי את החיים הפרעת אכילה! אני פשוט לא מסכימה! כל כך קשה... לחיות 2 אנשים בתוך גוף אחד בלבד!! אין פה מקום בשביל שתינו!! תעזבי אותי כבר!!!!עוד...

ברגע אחד אני מצליחה להחזיק ארוחות מסודרות ברגע שני אני מבלמסת ברגע אחד אני עושה כושר ומצליחה לא להגזים ולא לעשות מעט מדי ברגע שני אין לי כוח ללכת בכלל לחדר כושר ברגע אחד אני מחשבת כל ביס ברגע אחר אני אוכלת בלי לחשוב מה יש לי? אם אני כל כך רוצה משהו למה אני הורסת לעצמי? כל פעם שנראה שאני באה להסתדר זה לא קורה! האם אני לקראת החלמה? פעם הייתי מבלמסת כמעט כל יום. ולא כוונה בשעתיים של לאכול אלא כוונה של כל היום! ממש! גם כשהבטן שלי מפוצצת גם כשאני אחרי ארוחת צהריים... גם כשאני ליד המשפחה שלי! כלום לא מעניין אותי! אבל זה נעלם.. וזה עכשיו קרעוד...