חוט שדרה

כמוניחוט שדרהמדריכיםפעילות גופנית לאחר פגיעת חוט שדרה

פעילות גופנית לאחר פגיעת חוט שדרה

אורח חיים נטול פעילות גופנית הוא הרסני לנפגע חוט שדרה. ריכזנו את מה שצריך לדעת על פעילות גופנית לנפגעי חוט שדרה

מאת אנה רייזמן
תגובות 0

(צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

לאחר הפגיעה, לנפגעי חוט שדרה ישנה הפרעה בתגובת הגוף לפעילות גופנית - מערכת העצבים הפגועה אינה מסוגלת לקבל ולהגיב לאותות המוטורים, התחושתיים והאוטונומיים (נשימה, לחץ דם וכדומה) מתחת לאזור הפגיעה. ההפרעה הזו משפיעה בצורה משמעותית על הכושר, יכולת הפעילות ובריאותו של הנפגע. בשל כך, מואצים תהליכים הקשורים לחוסר פעילות והזדקנות מוקדמת - בעיות בשומני הדם, מחלות לב, הפרעות בקרישה, בעיות בעצמות ובמפרקים, כאבי שרירים ועצמות וכאבים נוירופטיים.

 

למרות זאת, רבים מנפגעי חוט השדרה מסוגלים להפוך את התהליך על-ידי התעמלות. אנשים המשותקים ברגליהם בלבד יכולים במיוחד להשתתף במגוון פעילויות ספורט, לעתים תוך היעזרות בסדים או גירוי חשמלי, שיכול אף לעזור בדיווש על אופני כושר.

 

כיצד מגיב הגוף לחוסר פעילות? 


שריר ועצם - הפגיעה בחוט השדרה גורמת לשרירים מתחת לאזור הפגיעה להיות קטנים יותר, להכיל פחות חלבון שעוזר להתכווצות, להפיק כוח התכווצות חלש יותר, להתעייף יותר מהר ובאופן כללי לשנות את המבנה שלהם.

 

השינויים מתחילים תוך חודש מהפגיעה. לאחר שנה, בדיקת EMG מראה כוח הנמוך משמעותית לעומת נבדקים בריאים. שינויים של טונוס השריר (התכווצויות או שרירים רפים - לפי סוג הפגיעה), מפריעים אף הם לשריר להגיב בצורה אופטימלית לפעילות.

 

איבוד המלחים מואץ בשנה הראשונה לאחר הפגיעה. גם לאחר מכן האיבוד נמשך, אך בצורה מתונה יותר. צפיפות העצם יורדת בשליש עד חצי בשנה הראשונה, בעיקר בעצם הירך. השינויים מובילים לעצם שברירית, עם סיכון גבוה לשברים אפילו מחבלה קטנה. המפרקים עוברים גם הם אטרופיה ושינויים מבניים שגורמים לסיכון יתר לפציעה.

 

מערכת קרדיו-וסקולרית וגורמי סיכון למחלות לב - במחקרים שנעשו בשנות ה-80, מחלות כלי דם היו סיבה עיקרית למוות אצל נפגעי חוט שדרה. כיום, זו סיבת המוות העיקרית אצל נפגעים החיים יותר מ-30 שנים לאחר הפגיעה ואצל נפגעים מעל לגיל 60.

 

הירידה בתפקוד כלי הדם דומה לזו המופיעה אצל אוכלוסיה בריאה, אך בקצב מהיר יותר. מחלה קרדיו-וסקולרית יכולה להופיע בגיל צעיר יותר והסימנים והסימפטומים לא תמיד ברורים בשל הפגיעה בחוט השדרה (המטשטשת את תחושת הכאב).

 

מחקרים מצאו מספר גורמי סיכון משמעותיים למחלת כלי דם אצל נפגעי חוט שדרה: עלייה בשומני הדם (ובהם גם כולסטרול וטריגליצרידים), אורח חיים לא פעיל והשמנת יתר. כמחצית מהנפגעים לוקים בתנגודת לאינסולין (מצב המקדים סוכרת) שהיא גורם סיכון למחלה קרדיו-וסקולרית בפני עצמה.

 

נפגעי חוט שדרה סובלים ממספר הפרעות לזרימת הדם. בפציעה מעל מקטע T1 (שבו מסתיימת המערכת הסימפטטית, האחראית על עלייה בלחץ הדם, הדופק ועוד במצבי מצוקה), ייתכן לחץ דם נמוך מאוד במנוחה, המשפיע על מבנה ותפקוד הלב. נפח הדם ומהירות הזרימה שלו בגפיים משותקות נמוכים משמעותית לאחר פגיעת חוט השדרה. לאחר הפגיעה הגוף סובל גם מירידה ביכולת לפרק קרישי דם, מה שגורם לעלייה בסכנה לקרישי דם בתקופה הראשונה לאחר הפגיעה.

 

תגובת הלב ומערכת הנשימה - הערכת הכושר הלבבי והנשימתי אצל נפגעי חוט שדרה היא ביחס לאדם בריא. השיטות השונות כוללות הסעת כסא גלגלים על הליכון, מבחן מאמץ על ידי תרגול גפיים עליונות או פעילות על ידי גירוי חשמלי. לכל שיטה היתרונות והחסרונות שלה.

 

כדי שניתן יהיה להשוות בין נבדקים שונים יש להקפיד על הצבת כל הנבדקים וכל מכשירי הבדיקה בצורה זהה, ועל שימוש באותו כסא גלגלים ואותה כרית בבדיקה (דבר שמשפיע על יציבות הישיבה של הנבדק בעת הבדיקה וכך על יעילות הפעולה).

 

הבדיקה דומה לזו שאותה מבצעים נבדקים בריאים - היא בוחנת את הפעילות בכמה דרגות מאמץ כאשר הדרגה עולה כל כמה דקות עד להתעייפות הנבדק. מכיוון שרמת צריכת החמצן תלויה במקטע הפגיעה, משתמשים בעומסי מאמץ נמוכים יותר מאשר אצל נבדקים בריאים.

 

כיצד ניתן להעלות את הכושר?

 

ברוב המקרים, בשל מהות הפגיעה, מתרכזים בהפעלת הגפיים העליונות על ידי שחייה, הסעת כסא גלגלים על הליכון ואימון לכיפוף הזרועות. כל הפעילויות הללו משפרות את מבחן צריכת החמצן של הנפגע. ככל שהפגיעה נמוכה יותר השיפור רב יותר. אימון הגפיים העליונות מועיל מאוד לנפגעים ורמת צריכת החמצן עולה משמעותית בשל כך.

 

ההנחיות לפעילות הן אימון של 60-20 דקות, 5-3 פעמים בשבוע, ברמה של 50 עד 80 אחוז מצריכת החמצן המקסימלית.

 

האפשרויות לפעילות הן כיפוף זרוע, הנעת כסא גלגלים, שחייה, דיווש על אופניים על ידי גירוי חשמלי או הליכה בעזרת גירוי חשמלי. יש לזכור שפעילות מעבר למומלץ מגבירה את הסיכון לפציעה, לכן יש לעלות ברמת הפעילות בהדרגה ולהתעמל תחת השגחה של מאמן מוסמך המוכשר באימן נפגעי חוט שדרה.

 

על אימון מול התנגדות (אימון כוח) 

 

לעומת אימון להעלאת הכושר, השפעת אימון מול התנגדות על נפגעי חוט שדרה מוכרת פחות, אף שידוע שחולשת שרירים מגבירה את מידת הכאב ומורידה את יכולת התפקוד. 

 

אימון של שריר אחד בלבד (כמו כיפוף הזרוע) לא יועיל לפעילות יומיומית, המערבת מספר קבוצות שרירים. נראה כי אימון Circuit Resistance Training יעיל גם מול התנגדות וגם להעלאת הכושר. האימון משלב תחנות פעילות בעצימות נמוכה אך במהירות גבוהה ותחנות של פעילות מול התנגדות.

 

ב-CRT מותאם לפאראפלגים ישנם שלושה סבבים עם שש תחנות לעבודה מול תנגודת בהם מופעלים שלושה זוגות שרירים - כל שריר מול השריר המנוגד לו ושלוש תחנות של כיפוף הזרוע. אין הפסקה בין התחנות. האימון נמשך 45 דקות, 3 פעמים בשבוע. לאחר 16 שבועות של אימון, נראתה עלייה של 29% במבחן צריכת החמצן ושיפור של 13 עד 40 אחוז בכוח אצל נפגעי חוט שדרה צעירים. בנוסף, רמת ה-LDL ירדה ורמת ה-HDL עלתה בכמעט 10%.

 

כאשר נבדקו נפגעים מעל גיל 40, נראה שיפור לאחר 12 שבועות של אימון דומה. רמת כאבי הכתפיים ירדה בצורה משמעותית ב-4 מתוך 10 נבדקים. 

 

הנחיות כלליות לשיפור הכוח מול התנגדות הן 3 סטים של 12-8 חזרות, פעמיים בשבוע, בעצימות בינונית-גבוהה, תוך שימוש במשקולות, מכשירים עם משקולות או גומיות.

 

התעמלות בעזרת גירוי חשמלי

 

פעילות זאת מוגבלת לנפגעי חוט שדרה עם פגיעה בנוירון המוטורי העליון, מפני שכדי להפעיל את השריר בעזרת גירוי חשמלי יש צורך בנוירון תחתון שלם. לרוב משתמשים בגירוי זה לצורך דיווש על אופניים והליכה.

 

אופניים - המטופל יושב בכסא המוטה מעט אחורה ושרירים שונים של הגפיים התחתונות מופעלים בזה אחר זה, תוך פיקוח של מחשב, כדי ליצור תנועת דיווש. לעיתים נדרש גירוי חשמלי של השרירים למשך תקופה לפני התחלת הדיווש, לצורך חיזוקם.

 

שרירים אטרופים, חלשים או נוטים להתכווצויות יאטו ויגבילו את יעילות הטיפול.צ עם זאת, גם במצבים אלה נצפה שיפור ניכר בכושר, כוח וצריכת החמצן.

 

השיפור נראה בעיקר בפגיעות לא שלמות. אצל טטראפלגים נצפה גם שיפור בגודל החדר השמאלי של הלב, ככל הנראה בשל זרימת הדם הטובה יותר מהגפיים התחתונות. בחלק מהמחקרים נצפה גם שיפור במצב העצמות לאחר האימון ופחות הדרדרות של המפרקים. נצפתה גם ירידה בנטייה לסוכרת והשמנה. כאשר משלבים דיווש של הידיים יחד עם הגירוי החשמלי לרגליים, האימון יעל אף יותר.

 

הליכה - הליכה בעזרת גירוי חשמלי מיועדת לפגיעות שלמות ולא שלמות. כרגע ה-FDA אישר רק שיטה אחת כזו, המגרה את שרירי הירך והאגן. המטופל לובש חגורה ובה מחשב המתחיל את הצעד במתן גירוי מתאים. ההליכה מתבצעת בעזרת הליכון.

 

חולשת שרירים וכושר ירוד מגבילים את השימוש בשיטה זו. לעתים יש לבצע אימון של השרירים לפני התחלת ההליכה. באופן כללי, יש לבצע אימון של השרירים בעזרת גירוי חשמלי במשך שלוש עד חמש דקות לפחות, עד שהמטופל מסוגל לעמוד. לרוב, זמן ומרחק ההליכה בעזרת גירוי חשמלי מוגבלים מאוד ולא מאפשרים שימוש יעיל. עם האימון נצפו שיפור בכושר של הגפיים העליונות, בזרימת הדם ובתגובה לירידה בחמצון. לא נצפה שיפור באוסטאופורוזיס.

 

על הסכנות באימון נפגעי חוט שדרה

 

דיסרפלקציה אוטונומית - עלולה להתרחש אצל נפגעים מעל סגמנט T6. התופעה יכולה לקרות בזמן התעמלות, בעיקר בעת מתן גירוי חשמלי, בעת התעמלות בזמן מחלת חום או תוך ריקון השלפוחית. זיהוי הסימנים של דיסרפלקציה, עצירת הפעילות וטיפול מתאים הם מחויבים בכל אפיזודה כזו. לעיתים יש צורך בטיפול מונע לפני הפעילות.

 

פציעת שריר או עצם - קיים סיכון גבוה יותר לשברים ונקעים, בעיקר כאשר יש הפעלה לא מתואמת של הגפיים בעת אימון. יש להימנע ממכשירים המפעילים כוח או מגירוי חשמלי בנפגעים הסובלים מהתכווצויות שרירים. יש להימנע מאימוץ יתר של הגפיים העליונות, כדי לא לפגוע בכתפיים.

 

תת לחץ דם תנוחתי - עלול להופיע לעתים לאחר פעילות גופנית. ניתן לשפר את לחץ הדם עם אימון של הגפיים העליונות.

 

שינויים בחום הגוף - קושי בשליטה על חום הגוף אצל חלק מהנפגעים מחייב התעמלות בסביבה עם טמפרטורה ולחות מתאימות והקפדה על שתייה מרובה. במידה ולא מתעמלים בסביבה כזו, יש להגביל את משך הפעילות ומידת העומס.

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: