שלפוחית רגיזה

כמונישלפוחית רגיזהמדריכיםשלפוחית השתן: ההבדלים בין גברים לנשים

שלפוחית השתן: ההבדלים בין גברים לנשים

האם תסמונת השלפוחית הרגיזה היא מחלה של נשים? מדוע דליפת שתן במאמץ שכיחה יותר בנשים? מהי תסמונת השלפוחית הכאובה השכיחה פי 9 בנשים? ואילו מחלות בדרכי השתן נפוצות יותר בגברים? מדריך מיוחד

מאת דן אבן וד"ר יוסף אברבנאל*
תגובות 0

(צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

בניגוד לדעה הרווחת, לשלפוחית השתן של נשים וגברים נפח דומה, וכל שלפוחית מסוגלת להכיל 350 עד 400 מ"ל שתן. הצורך להטיל שתן לרוב מופיע כשנפח הנוזל בשלפוחית גבוה מ-150 מ"ל שתן.

 

לצד הנפח הדומה, קיימים הבדלים בין המינים במבנה מערכת השתן התחתונה – שלפוחית השתן, הסוגרים והשופכה, ואלה מהווים מקור לפערים בין גברים לנשים בשכיחות של מחלות וסיבוכים רפואיים בשלפוחית.

 

דליפת שתן במאמץ: שכיחה בנשים, נדירה בגברים 

 

דליפת שתן במאמץ (Stress Urinary Incontinence) הנו מצב של דליפת שתן המתרחשת בעת עלייה בלחץ תוך בטני, כגון: תוך כדי פעילות גופנית, ריקוד, כפיפה, ריצה ואפילו שיעול, צחוק והתעטשות, הרמת משא וצעקה. מדובר בתופעה שכיחה ביותר בקרב נשים ומקובל שכשליש מכלל הנשים בעשור הרביעי לחייהן סובלות מאיבוד שתן המתרחש בזמן מאמץ. מצב זה נדיר בקרב גברים ועלול להתפתח אצלם רק בעקבות ניתוחים או חבלות שנגרמות באזור הסוגר, כמו ניתוחים רדיקליים של הערמונית עקב גידולים סרטניים או חבלות באזור האגן עם פגיעה ישירה בסוגר.

 

שלפוחית השתן ממוקמת באגן הקטן ובנויה מדופן שרירית גמישה, הנוטה להתרחב בזמן מילוי וכך לשמור על לחץ נמוך בתוכה, מה שחיוני לזרימה תקינה ושוטפת של שתן המגיע מהכליות. בתחתית השלפוחית ממוקמים שני סוגרים – סוגר פנימי לא רצוני שאין לנו יכולת להשפיע עליו, וסוגר חיצוני שהוא רצוני ואותו אנו מכווצים כשאנו מתאפקים ומחזיקים שתן.

 

אצל נשים הסוגר הפנימי חלש יתר בהשוואה לסוגר הפנימי אצל גברים. בהבדל מגברים, אצל נשים ברבות השנים פעילות הסוגרים תלויה גם בהורמון הנשי אסטרוגן. לכן, לאחר גיל המעבר חלה ירידה בהפרשת אסטרוגן בגוף, ובעקבות כך פעילות הסוגרים – הפנימי והחיצוני –  נחלשת עוד יותר. פגיעה בחוזקו של הסוגר החיצוני ויכולת ההתכווצות שלו מהווים את אחת הסיבות לכך שנשים סובלות יותר מדליפת שתן במאמץ בהשוואה לגברים.

 

סיבה אנטומית נוספת לפערים בשכיחות דליפת שתן במאמץ בקרב נשים הוא מבנה אנטומי ייחודי של צינור השופכה המוליך את השתן משלפוחית השתן החוצה מהגוף: רירית השופכה של האישה טרם תקופת הבלות מורכבת מקפלים שהמגע בניהם יוצר אפקט אוטם ולכן שתן לא דולף. לאחר גיל המעבר רמת הורמון האסטרוגן בגוף האישה יורדת, והקפלים הללו מתיישרים-נמתחים, וכתוצאה מכך – המגע בין דפנות השופכה רופף יותר, ועלול להיווצר דלף שתן.

 

נוסף על כך, רוב הנשים יולדות תינוקות, ומכיוון שהיריון ולידה - ואפילו אלו המוצלחים ביותר - הם בפועל אירוע טראומטי לרצפת האגן, בזמן הלידה – תהא זו לידה וגינאלית או קיסרית – נגרמים קרעים לשרירים התומכים את השופכה, מה שעלול לגרום להתרופפותה ולדליפת שתן.

 

תסמונת השלפוחית הרגיזה: לא מחלה נשית 

 

תסמונת השלפוחית הרגיזה מתבטאת בפעילות יתר של השלפוחית, קושי בהתאפקות, תכיפות ודחיפות בהטלת השתן. ובניגוד למה שרבים חושבים, היא אינה מחלה "נשית", ושכיחותה דומה בקרב גברים ונשים.

 

מוערך כי 16% מהאנשים הבוגרים סובלים מהתופעה. בקרב בוגרים צעירים שכיחות התסמונת עומדת על כ-5-7% בלבד, וזו מתפתחת לרוב לאחר גיל 40, אז שכיחותה עולה לכשליש מהאוכלוסייה.

 

מחקרים בנושא סותרים את ההנחה השגויה כי נשים סובלות יותר משלפוחית רגיזה:

 

מחקר ה-EPIC שכלל 19,165 בוגרים תושבי קנדה, בריטניה, גרמניה, איטליה ושבדיה, וממצאיו פורסמו בדצמבר 2006 בכתב העת European Urology, העלה כי שיעורי שלפוחית רגיזה היו דומים בין המינים, אם כי הפרעות אגירה היו שכיחות מעט יותר בקרב נשים – 59.2% בהשוואה ל-51.3% מהגברים, וכן נוקטוריה – השתנה לילית – רווחה מעט יותר אצל נשים – 54.5% בהשוואה ל-48.6% בקרב גברים.

 

מחקר ה-NOBLE שאמד את שכיחותה של שלפוחית רגיזה בארה"ב, וממצאיו פורסמו במאי 2003 בכתב העת World Journal of Urology, העלה אף הוא כי שלפוחית רגיזה שכיחה במידה דומה בין המינים ומתפתחת בקרב 16% מהגברים ו-16.9% מהנשים, ולמרות שחלק מתסמיני שלפוחית רגיזה שכיחים יותר בקרב נשים בגיל צעיר, לאחר גיל 60 – שכיחות התסמינים נמצאה גבוהה יותר דווקא בקרב גברים.

 

סקירה שפורסמה בנושא בפברואר 2016 בכתב העת Canadian Journal of Urology International העלתה אף היא שכיחות דומה לשלפוחית רגיזה בשני המינים, ונמצא כי המחלה משפיעה על איכות חייהם הפיזית והנפשית של גברים ונשים במידה דומה.

 

כיום קיים מגוון טיפולים לתסמונת השלפוחית הרגיזה: התנהגותיים (אימון השרירים והעצבים), תרופתיים, גירוי חשמלי, השתלת קוצב ואפילו ניתוחים להגדלת נפח השלפוחית והזרקת בוטוקס במקרים מסוימים. 

 

זיהומים בדרכי השתן: נפוצים בנשים עד פי 10 

 

זיהומים בדרכי השתן (Urinary Tract Infections) בקרב נשים מתפתחים בשכיחות גבוהה עד פי עשר יותר מאשר אצל גברים – וסיבה זו אף היא מובילה לתכיפות מוגברת בהטלת שתן שמיוחסת יותר לנשים, בעיקר בגיל צעיר.

 

החיידקים הגורמים לזיהומים ולדלקות בדרכי השתן הם חיידקים שנמצאים בדרך כלל בתוך הנרתיק, ומהווים את אוכלוסיית החיידקים הטובה בנרתיק, ולאחר שהם חודרים לשלפוחית הם עלולים לגרום למחלה, קרי דלקת שתן זיהומית.

 

אצל נשים קיים הבדל אנטומי משמעותי נוסף בין המינים באורכו של צינור השופכה שהוא קצר יותר – באורך 4-3 סנטימטרים בלבד, בהשוואה ל-15 עד 25 סנטימטרים לצינור השופכה של גברים. לכן חיידקים עולים מתוך הנרתיק לתוך השופכה ולשלפוחית. חיידקים אלו לא יגרמו בהכרח לדלקת, אלא אם קיימים תנאים שמאפשרים זאת, למשל התאפקות או נוכחות קולטנים ספציפיים לחיידקים.

 

אצל גברים צינור השופכה ארוך יותר, ולכן קשה לחיידקים להגיע לשלפוחית השתן, ושיעור הזיהומים נמוך באופן משמעותי. גורמי הסיכון אצל גברים שונים, ובקרב גברים מבוגרים יופיעו דלקות בשלפוחית בעיקר במצבים חסימתיים כגון ערמונית חוסמת, כמוסבר בסעיף הבא.

 

זיהומים בדרכי השתן עשויים להיות מטרידים, אך לרוב חולפים עם שימוש באנטיביוטיקה בהכוונת הרופא המטפל.

 

הפרעות חסימתיות בשלפוחית: בעיה של גברים 

 

אצל גברים - בניגוד לנשים - בתחתית האגן מתחת לשלפוחית השתן ממוקמת הערמונית שתפקידה לייצר כמחצית מנוזל הזרע. ברבות השנים ערמונית זו גדלה - אם בדרך שפירה או ממארת - וחוסמת את השופכה העוברת בתוכה.

 

מצבים של חסימה עם עימדון שתן (סטזיס) מהווים גורם סיכון להתפתחות זיהומים בשלפוחית אצל הגבר, בעיקר בקרב גברים מבוגרים מעל גיל 50.

 

טיפולים בערמונית – לרבות טיפולים לערמונית מורחבת/ מוגדלת ולסרטן הערמונית – עלולים אף הם לפגוע בצינור השופכה ולהוביל להתפתחות חסימה וכן לאי שליטה במתן שתן, כמו גם להפרעות בתפקוד המיני.

 

אבנים בדרכי השתן: שכיחות הרבה יותר בגברים

 

אבנים בדרכי השתן שכיחות באופן משמעותי יותר אצל גברים בהשוואה לנשים. בעבר, בתחילת המאה העשרים, אבנים בשלפוחית השתן היו תופעה נפוצה, אולם כיום רוב האבנים מתפתחות בכליות.

 

הגורם הישיר להיווצרות אבנים בדרכי השתן עדיין אינו ידוע לאשורו בקהילה המדעית, וההנחה כי התפתחות אבן בשלפוחית השתן נגרמת משילוב של גורמים, לרבות תנאים סביבתיים והפרעות מטבוליות ששכיחות יותר אצל גברים. מקובל לחשוב שהאבן מתחילה להתפתח בכליה, ויורדת למטה לשלפוחית, שם גדלה מאחר ואין לה יכולת להיות מופרשת החוצה מהגוף.

 

אבנים ראשוניות בשלפוחית השתן שנוצרו מלכתחילה בשלפוחית מהוות מצב נדיר בכלל ואצל נשים בפרט. חוקרים ישראלים מהמרכז הרפואי אסף הרופא שסקרו מחקרים בנושא דיווחו בנובמבר 2012 בכתב העת Obstetrical and Gynecological Survey כי רק 5% מהמקרים של אבנים בשלפוחית השתן מאובחנים אצל נשים.

 

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה: שכיחה פי 9 בנשים 

 

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה הקרויה בלעז PBS (קיצור שלPainful Bladder Syndrome ) ומוכרת גם בכינויInterstitial Cystitis  - היא תסמונת כרונית שמהווה אוסף של תסמינים שהבולט בהם הוא כאבים עזים בשיפולי הבטן ובאזור חיץ הנקביים (בלעז: הפרינאום) – האזור שבין פי הטבעת לשק האשכים אצל הגבר ולנרתיק אצל האישה. הכאבים מוקלים לרוב בעקבות הטלת שתן.

 

התסמונת מופיעה לרוב בעשור הרביעי לחיים, ושכיחותה נאמדת בכחצי אחוז מהאוכלוסייה במדינות המערב, וגבוהה בנשים פי 9 בהשוואה לגברים. במחקרים נרחבים נאמדת שכיחותה באחת לכל 400 נשים ואחד לכל 1,600 עד 2,000 גברים.

 

הסיבות לתסמונת אינן ברורות, וההערכה היא כי נגרמת על רקע פגיעה בשכבה המצפה את רירית השלפוחית. באופן נורמאלי-פיזיולוגי השתן שמצוי בשלפוחית אינו נספג בגוף, והסיבה היא שהרירית של השלפוחית מצופה בחומר שאינו מאפשר ספיגה של השתן ותכולתו למחזור הדם. ההנחה היא שבמצבים של שלפוחית כאובה נוצרים סדקים באותה שכבה מצפה, ולכן חומרים שונים חודרים מבעד לשכבת הציפוי ומגרים סיבי עצב - וכך מחוללים כאבים.

 

הטיפול המקובל כיום לתסמונת ניתן בנוזל המוזרק בקטטר לשלפוחית וגורם לציפוי וחידוש של הרירית המצפה את השלפוחית.

 

הערכה נוספת כי התסמונת היא ביטוי לדלקת שמתפתחת באזורים אחרים בגוף, על רקע מצבים רפואיים שאף הם שכיחים יותר בקרב נשים, לרבות תסמונת המעי הרגיז, דלקות מפרקים אוטואימוניות ו/או פיברומיאלגיה.

 

סרטן שלפוחית השתן: שכיח בקרב גברים פי 3 עד 4 יותר מאשר אצל נשים

 

מחקרים שונים מצביעים על הבדלים בין המינים גם בשכיחות סרטן שלפוחית השתן השכיח בקרב גברים פי 3 עד 4 יותר מאשר אצל נשים – אם כי הבדל זה נעוץ בגורם הסיכון עיקרי להתפתחות המחלה - עישון.

 

לפי נתונים מהעולם, סרטן שלפוחית השתן הוא ה-7 בשכיחותו אצל גברים וה-17 בשכיחותו אצל נשים. הסיכון בישראל לפתח סרטן בשלפוחית השתן הוא בקרב 1 מכל 21 גברים יהודים, 1 מכל 107 נשים יהודיות, 1 מכל 25 גברים ערבים ו-1 מכל 131 נשים ערביות. 

 

הסיבה לפערים בשכיחות המחלה הממארת היא הפערים בהיקפי העישון בין גברים לנשים, וזאת מאחר ועישון מהווה גורם סיכון משמעותי לסרטן שלפוחית השתן ומופיע בקרב 30% עד 50% מהחולים ובחלק מהמחקרים אף בקרב 80% מהחולים.

 

בשנים האחרונות, עם העלייה בהיקפי העישון בקרב נשים – חלה בקרב נשים גם עלייה בתחלואה בסרטן שלפוחית השתן. במחקרים נמצא כי גמילה מעישון מפחיתה את הסיכון למחלה, בהשוואה לאנשים שממשיכים לעשן, אם כי ירידה זו איטית יותר בהשוואה לירידה בסיכון למחלות לב וכלי דם ולסרטן הריאות בקרב נגמלים, ועלולה להתפרס על פני עשרות שנים. ולמרות זאת, לאחר אבחון בסרטן שלפוחית השתן מומלץ להפסיק לעשן, מאחר ומעשנים פעילים שעוברים טיפולים למחלה נמצאים בסיכויים נמוכים יותר לריפוי בהשוואה לאלו שהפסיקו לעשן.

 

 

ד"ר יוסף אברבנאל הוא רופא בכיר במערך האורולוגי במרכז הרפואי רבין – בית חולים השרון ומנהל תחום שלפוחית רגיזה באתר כמוני 

 

עדכון אחרון: מארס 2018

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: