מדריך

מחשבות על טרשת נפוצה, קריירה וזהות מקצועית

איך טרשת נפוצה משפיעה במקום העבודה? איך ניתן לתפקד מקצועית תחת המגבלות? ומתי המחלה יכולה להפוך ליתרון בתפקוד המקצועי? ריאיון מיוחד עם דניאל צביבל, פסיכולוגית תעסוקתית שמחברת בין קריירה, זהות ומצלמה

צילום: Shutterstock

טרשת נפוצה נכנסת לחיים בלי הזמנה. לפעמים בגיל שבו הקריירה רק מתחילה להתגבש והעתיד פתוח, אך גם מלא סימני שאלה. לפעמים בדיוק כשנדמה שהכול כבר במסלול, ברור וידוע.

ואז עולה שאלה שלא תמיד מדוברת בקול רם: איזה מקום המחלה תופסת בזהות המקצועית שלי, אם בכלל?

ראיינתי את דניאל צביבל, פסיכולוגית תעסוקתית שמחברת בין קריירה, זהות ומצלמה, על האתגרים המקצועיים שמלווים את המתמודדים עם טרשת נפוצה.

תחושת שייכות

"זו אינה רק שאלה האם לשתף במקום העבודה על המחלה או להסתיר זאת", אומרת דניאל, "זו שאלה עמוקה יותר הנוגעת לאופן שבו אדם מבין את עצמו בתוך עולם עבודה מורכב, תובעני ומשתנה. עבודה היא לא רק פרנסה. היא תחושת ערך, שייכות, משמעות. ולכן כשהיא עשויה להיפגע, זה מורגש ברבדים עמוקים, מעורר מחשבות רבות ואף מצוקה רגשית".

אם כך, איך נכון לגשת לשאלה זו?

בין אם מדובר בראשית הדרך המקצועית ובין אם מדובר במחשבות על המשך הקריירה שנבנתה זה מכבר וכעת עולות שאלות באשר להתאמתה, דניאל, מציעה נקודת מוצא ברורה:

“קודם כל, האדם הוא אדם. לפני המחלה, ויחד איתה. עם רצונות, כישורים, ערכים, מוטיבציות ושאיפות". כאשר מנסים לגבש את הדרך המקצועית/תעסוקתית לאחר אבחנה בטרשת נפוצה חשוב לזכור: "הטרשת לא אמורה להפוך לשחקן הראשי על הבמה, אך גם לא להיעלם אל מאחורי הקלעים. היא הקשר משמעותי, משפיע, אך לא מגדיר יחיד וגם לא מגדיר מרכזי בזהות האישית או המקצועית של אדם".

תהליך בירור מקצועי בריא מתחיל בדיוק כמו אצל כל אדם: בירור של “מי אני ומה אני רוצה לעשות בעולם העבודה”.

רק לאחר מכן מתווספת ההתבוננות האמיתית בשאלה: איך המחלה פוגשת אותי בפועל ומה ההשפעה וההשלכות שלה על התפקוד ועל היכולת לעבוד במקצוע או בתפקיד מסויים. זו בעצם הבנה של גבולות הגזרה: אילו תסמינים קיימים? איך הם משפיעים על התפקוד הפיזי, הקוגניטיבי, האנרגטי? האם וכיצד ניתן להתמודד עם הקושי במקום העבודה? למשל, אם יש עייפות משמעותית או קושי בנסיעות, אולי נכון לחפש עבודה היברידית, גמישה, מבוססת משימות, עבודה אשר מאפשרת ניהול זמן אחר. אם יש קושי בשליפת מילים והבעה בכתב אפשר לשקול שימוש בעזרים טכנולוגיים כמו בינה מלאכותית (AI). זה שלב טקטי חשוב בבירור העצמי, הפנימי אשר יכול לסייע במיקוד המסגרת התעסוקתית ותנאי העבודה המתאימים.

כפסיכולוגית תעסוקתית, דניאל מסבירה כי היא מתבוננת על תהליך הבחירה במקום העבודה משלושה קודקודים: הארגון, הפרט, וההתאמה ביניהם. "המטרה העליונה בעיניי היא למקסם רווחה נפשית של אדם בעולם העבודה. כשיש התאמה טובה בין דרישות מקום העבודה ליכולות והכישורים שהפרט מביא אתו, כולם מרוויחים”.

בהקשר של טרשת נפוצה, המיקוד אינו רק בשאלה “מה אני יכולה או לא יכולה לעשות”, אלא בשאלה רחבה יותר: "איזו סביבה תאפשר לי לתפקד לאורך זמן? איזו סביבה תצמצם הופעה של שחיקה. לפעמים זה לא שינוי מקצוע, אלא תהליך של התאמה עדינה בתוך מקום העובדה או שינוי הקשר. ארגון גמיש יותר, תפקיד אחר, קצב אחר".

כלומר, בתהליך של חיפוש עבודה או התאמת מקום עבודה קיים, אמנם לא כדאי להתחיל מהמחלה, אבל גם לא להתעלם ממנה. הבנת גבולות גזרה והתחשבות בהם אינם ויתור, אלא דיוק המאפשר רווחה נפשית ותחושת הצלחה במקום העבודה. זו אסטרטגיה שמאפשרת תפקוד לאורך זמן, בעולם עבודה שגם כך דורש גמישות מתמדת.

מעבר לכך, ההתמודדות עצמה עם מחלת הטרשת הנפוצה, "מפתחת שרירים", מיומנויות משמעותיות וחשובות כגון: "חוסן, גמישות, יכולת הסתגלות, התנהלות בעמימות. בעולם העבודה של היום, אלו כישורי ליבה”, מדגישה דניאל.

כלומר, מחלה כמו טרשת נפוצה משפיעה על היכולת התעסוקתית לא רק במובן המגביל. היא גם מרחיבה. "היא מעמיקה את יכולת ההבנה וההכלה של משבר, של אנושיות, של גבולות", מציינת דניאל, "למשל בתפקידי ניהול, היכולת להבין מורכבות אנושית היא קריטית. המפתח הוא תהליך. להכיר את עצמי מחדש. להבין אילו יכולות התפתחו בי. אילו אסטרטגיות פיצוי בניתי. ואז לשאול: איך זה פוגש את הערך המוסף שאני מביאה למקום העבודה".

אם כך, כיצד נכון להתייחס למצב הרפואי בהצגה העצמית בראיון עבודה או בעת שיחה עם הבוס על התאמת תנאי ההעסקה בעקבות גילוי המחלה?

דניאל מסבירה: "אני מאמינה בשיקוף הוגן: לא להבטיח מה שלא אוכל לעמוד בו, ולא להעמיס על עצמי סטרס שיפגע בבריאותי. הבריאות היא מצפן. אבל גם עבודה מספקת היא חלק מה-well-being.

יש פה מתח עדין בין חמלה עצמית לבין לא להגדיר את עצמי דרך המחלה. זו לא כל הזהות. זה חלק ממנה וכמובן, תיאום ציפיות. שקיפות מאוזנת. זה לא קל, אבל לאורך זמן זה מייצר יציבות”.

אז איפה זה פוגש את כרטיס הביקור המקצועי? האם וכיצד הטרשת צריכה להופיע בו?

כרטיס הביקור המקצועי הוא תמיד תוצר של תהליך פנימי. דניאל מדגישה שלושה עקרונות:

1. קודם כל להבין את עצמי, לפני שמחליטים מה לתווך החוצה, חשוב להבין פנימה: מה אני כבר יודעת על עצמי היום? מה אני כן יכולה להתחייב אליו? ומה עדיין משתנה? ככל שהאדם מבין טוב יותר את עצמו, את גבולותיו ואת יכולותיו – כך גדלה היכולת לבחור מה נכון לומר, מתי, ואיך.

2. תיאום ציפיות הוא מפתח, לא להבטיח מה שלא ניתן לקיים, לא כלפי עצמי ולא כלפי מעסיק. שיקוף מגבלות אינו חולשה; הוא ביטוי של אחריות ובשלות מקצועית והוא תנאי ליציבות ולבריאות.

3. המחלה יכולה להפוך למשאב, אם בוחרים כך. התמודדות עם מחלה כרונית מפתחת שרירים קריטיים לעולם העבודה: חוסן, הסתגלות, ניהול משברים, רגישות אנושית, למידה מתמדת. אלה כישורים שמעסיקים רבים מחפשים. בעולם עבודה שמעריך יותר ויותר יכולות אנושיות, אלו נכסים של ממש.

מהקליניקה למצלמה: דיוק הזהות המקצועית

דניאל הרחיבה את עיסוקה מפסיכולוגיה תעסוקתית גם לצילום מקצועי. מבחינתה לא מדובר בהסבה, אלא באינטגרציה, הצילום כחלק מתהליך של דיוק הזהות המקצועית. "היום אנחנו מיוצגים אונליין, בלינקדאין, באתרים, ברשתות חברתיות. התמונה היא חלק מהייצוג המקצועי שלנו. יש לה כוח”.

איך נראה תהליך כזה?

“זה לא ‘בואי תעמדי ותצטלמי’. יש שיח מקדים: מה המסר? איזו נוכחות אני רוצה לשדר? איפה נכון לצלם: בסטודיו, בטבע, במשרד?

הרבה מצולמות מופתעות כמה המפגש עם המצלמה מורכב רגשית. אנחנו רואות את עצמנו אחרת ממה שהעולם רואה אותנו. וכשמצליחים לראות את עצמך בעיניים מיטיבות, זה מרחיב לב. זה מעצים”.

בעידן דיגיטלי, הנוכחות המקצועית שלנו מתווכת דרך תמונות לא פחות מאשר דרך מילים. אך לא מדובר ב“תדמית” מנותקת, אלא בדיוק של זהות. איך אני רוצה להיראות בעולם העבודה? איזו נוכחות משקפת אותי באמת עם החוזק, הרגישות והמורכבות?

עבור אנשים עם מחלה כרונית, המפגש הזה עשוי להיות טעון, אך כאשר הוא נעשה מתוך בחירה, מודעות וחמלה עצמית, הוא עשוי להיות מעצים במיוחד.

לקראת סיום, דניאל מדברת על רצף מצבי העצמי. “אנחנו קולאז’, לא תמונה אחת”. אנחנו לא זהות בודדת. “אנחנו הרבה דברים בו־זמנית. מטפלים, הורים, חברים, אנשי מקצוע וגם אנשים שמתמודדים. המעברים בין תפקידי חיים, מרחיבים את הזהות ולעיתים מטלטלים אותה". מחלה כרונית, היא אומרת, "מוסיפה שכבה לזהות, אך לא מוחקת את האחרות. העבודה היא לתת מקום לכל החלקים. לא לתת לחלק אחד להשתלט, ולא לדחוק אותו החוצה".