תקווה למטפלים באנשים עם טרשת נפוצה
המחשבה כי אני יכול להשיג את המטרות המשמעותיות בחיים חיונית להתמודדות טובה יותר, עם מחלתו של קרוב בטרשת נפוצה.
מטפלים מסביבתם של אנשים עם טרשת נפוצה, בני הזוג, משפחה או חברים מושפעים גם הם מן המחלה. אותם מטפלים חווים יותר דחק, עד פי 4 יותר מן האוכלוסייה הכללית, יכולים לחוות פחות סיפוק מן החיים ונמצאים בסיכון להתפתחות דיכאון וחרדה. עם זאת, קיימת שונות גבוהה בתגובות ההסתגלות של קרובים-מטפלים, כך שרבים מהם מדווחים על יתרונות ותחושת סיפוק מן העזרה והתמיכה שמעניקים ליקיריהם.
במחקר פסיכולוגי חדש בחנו כיצד תקווה יכולה להוות גורם חוסן למטפלים באנשים עם טרשת נפוצה מפני רגשות שליליים, חוסר סיפוק מן החיים וסימפטומים של דיכאון וחרדה. במודל הפסיכולוגי של תקווה קיימים שני תהליכים קוגניטיביים המקדמים את האדם לקראת השגת המטרה אליה שואף. הראשונה, הישגיות (agency) – הכוונה להחלטיות והאנרגיה להתמיד במאמץ אחר השגת המטרה. השנייה, נתיבים (pathways) – היכולת לתכנן ולחשוב על מספר דרכים אפשריות להשגת המטרה והיכולת למצוא דרך חדשה כאשר נתקלים במכשול.
תוצאות המחקר הראו כי אנשים עם רמת תקווה גבוהה, הסתגלותם כמטפלים וכתומכים ביקיריהם עם טרשת נפוצה היא טובה יותר. מטפלים עם תקווה נמצאו כבעלי יותר רגשות חיוביים ופחות דיכאון.
בניגוד לציפיות, לא נמצאה התקווה כגורם חוסן המפחית את הדחק (סטרס) שהקרובים-מטפלים חשים.
כשנבחנו שני מימדי התקווה נמצא שמרכיב ההישגיות חשוב יותר להתמודדות קרובים-מטפלים עם הטרשת הנפוצה של יקירהם, לעומת מרכיב הנתיבים. ממצא זה מדגיש כי כדי להשיג התמודדות טובה כדאי שבקרוב המטפל יעלו מחשבות "אני יכול", הנוגעות למוטיבציה וההחלטיות להשיג מטרה. מחשבות אלו חשובות יותר מן ההכרה "שאני יודע איך", הנוגעות לדרכים והיכולת לתכנן כיצד להשיג את המטרה הרצויה. האמונה שאני יכול להשיג את המטרה הרצויה לי, חשובה יותר מהידע כיצד לעשות זאת.
ניתן לעודד ולחזק תקווה על-ידי חשיבה על המטרות המשמעותיות בחיים, הגדרתן בדרך פשוטה וברורה ומציאת הדרכים השונות להשיגה.
