אנחנו נוהגים לשאול.

ואנחנו רגילים לענות ש...  "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגם להגיד בקול רם את עשרת המכות ולחפש את האפיקומן או להחביא אותו בעצמנו.

אנחנו חושבים על כל מה שהשתנה לנו, וחוששים שעוד דברים יתחילו להשתנות לנו, אז אנחנו מדפדפים קדימה בהגדה, ומביטים על התמונה של בני ישראל החוצים בבטחה את ים סוף, צועדים בעקבותיו של משה שחצה אותו עבורם לשניים.

אנחנו מחפשים את הסדר, את המקום המנחם שיכול להקנות לנו מעט יציבות, מחפשים  בתוכנו את מה שנראה בלתי אפשרי למצוא בחוץ, את מה שיכול להחזיר לנו את שאבד לנו. מחפשים את ההגדה הפנימית שלנו.

אין לנו שליטה על מה שנשתנה, אבל יש לנו את השליטה על עצמנו וזה הרבה, יש לנו את השליטה על המחשבות שלנו, ועל הפעולות שלנו. והיא יכולה לברוא למעננו עולם חדש ומגוון. אנחנו יכולים לחשוב על תשובות לשאלות כמו  "מה נשתנה אצלי, מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות". השאלות האלה יכולות לשרטט לנו את המציאות שאנחנו יכולים לייצר עבורנו בתקופה הזאת. עצם חיפוש התשובה לקושיות כאלה הוא לפעמים המענה שיכול לאפשר לנו להישאר בלילה הזה מסובין. מסובין עם עצמנו ועם מחשבותינו, מסובין עם מי שקרוב אלינו, ועם מה שניתק מאיתנו. מסובין בלבבותינו עם אחינו החטופים, ומייחלים לחזרתם.

מה עושים עם פלאשבקים שקופצים פתאום? אני לא מצליחה לצאת מזה ברגע שזה קורה ואני פשוט מתנתקת ולא יכולה להמשיך 

אני מרגישה כלכך רע, הכי רע שהרגשתי בחיים ואני רוצה להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי כי אני גרה לבד ואני לא רוצה להיות לבד ואני מחפשת ומחפשת ואין לי למי, אין לי אף אחד ואני לא מצליחה לתפוס את זה למרות שאני יודעת שאין לי.. אני מרגישה כלכך רע, כל חלק בגוף כואב והראש מתפוצץ מכאבים כאילו הרביצו לי עם פטיש ומסתובב מרוב הכאוס שיש בתוכו, אני לא מצליחה להפסיק לבכות בהיסטריה ולרגעים מתנתקת, משתוללת וצורחת על הקירות שמחבלים באים ואל תירו והצילו, אני מרגישה את הכל קורה מחדש ורואה ושומעת ומריחה ומרגישה ואני חיה את הכל מחדש בלופים ואני לא יודעת איך לגרום לזה לעצור.. הריחות של הגופות השרופות והצרכים עליהם גורמים לי להקיא בלי הפסקה והראש שלי כבר מתפוצץ מהצפצופים באוזניים ומסתובב כמו קרוסלה כי אין לי אוויר ואני בקושי מצליחה לנשום אני רק רוצה לישון אבל אני לא מסוגלת לעצום עיניים, לא מסוגלת להירגע אני מרגישה מנותקת מהגוף ושהמציאות מרביצה לי בסתירות של מסע בזמן, רגע אני פה ורגע אני שוב שם ואני כבר מותשת להתמודד עם זה לבד.. אני בסהכ רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי כשאני קורסת עד שהגל יעבור וההתקף יגמר, אני בסהכ רוצה להרגיש מוגנת ואני אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה.. אני בסהכ רוצה לישון. למה הכל כלכך רע וכואב? זה לא פייר שאני תמיד בשביל כולם, אין אחד שיגיד אחרת כשמישהו צריך משהו לא משנה כמה הוא קרוב אליי או לא אני שם, בכל זמן בכל שעה ובכל מקום אני שם.. הצלתי בידיים שלי כלכך הרבה חיים, עצרתי כלכך הרבה נסיונות התאבדות הרמתי כלכך הרבה אנשים מהרצפה חזרה לחיים.. למה כשאני צריכה אין אף אחד? למה רק אני לבד? איך אפשר להתמודד עם כזה דבר לבד? בטיפול היא מתחמקת מלדבר על זה, כבר חודשים שאני מנסה והיא עוצרת וכבר התייאשתי מלנסות להביא את זה לקדמת הבמה.. לא נשארו לי אנשים, המשפחה מעולם לא הייתה אופציה כי הבחאגן שקורה שם הוא יוצר מידי בשביל שאני אכניס את הדבר הזה שלי, בטיפול זה לא הולך והחברים הקרובים שלי נרצחו, והיחידה שלא נרצחה החליטה לנטוש בדיוק כשזה נהיה קשה ולברוח רחוק כלכך שאני לא אצליח להשיג אותה.. למה כולם בורחים ממני? אני לא מתנגדת לתהליך, אני עושה מה שאומרים לי ואני באמת לא אדם תלותי זה ההפך הגמור ממני אני רק צריכה שמישהו יהיה איתי, המצב עד כדי כך גרוע שאי אפשר אפילו להיות לידי? אני עד כדי כך נוראית? מסומנת באות קין- זאת שאנסו אותה מחבלים, זאת שכל גבר בגוש דן עבר בתוכה, שרלילה בחינם.. 

כואב לי כלכך ואני מרגישה כלכך רע שלא המציאו מילים כדי לתאר עד כמה, הכי רע שהרגשתי עד היום.. אני רוצה להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי, ואין לי למי. אני מפחדת כלכך להיות בזה שוב לבד, אהי רק רוצה שמישהו יבוא ויחבק אותי עד שיגמר, אבל אף אחד לא יחבק אוצי ואף אחד לא יבוא, עד שלא יקרה משהו קיצוני הם לא ישימו לב שאני כבר מזמן לא פה, שלא חזרתי הביתה משם באמת, רק הגוף שלי חזר, צל חיוור של מה שהייתי לפני.. מה חיים של צל שווים אחרי שכל חייו הקודמים הוא היה אדם אמיתי? אני צריכה עזרה ואין לי ממי לבקש, עד שהגעתי למצב שאני מסוגלת לבקש, שאני מספיק נואשת כדי להצליח, אין לי ממי.. מה עושים עכשיו?

מיותר לציין שטלפון זה כבר לא אופציה כי אני בקושי מצליחה להוציא מהפה מילים, ואני מתה מפחד להתקשר לערן כי החוסר וודאות שעוטף את השיחה שמעולם לא עשיתי לפני משתק אותי מפחד ואני פשוט לא מצליחה.. 

אשפוז זה לא אופציה כי רק לפני רגע השתחררתי וזה יוצר החמיר את המצב משעזר במשהו, גרמו לי למשבר אמון כללי עם כולם.. אני באמת אובדת עצות..

אני רק רוצה לא להרגיש כלכך רע כל הזמן, להרגיש קצת פחות רע, או לפחות לא להיות לבד בתוך הגיהינום שחוזר על עצמו..

אני כלכך מפחדת וכלכך מיואשת ומותשת ואני באמת לא יודעת איך להתמודד עם הכל אני מאבדת את זה לגמרי זה יותר מידי להתמודד איתו לבד זה יותר מידי גדול.

אני אבודה בחלל, חסרת אונים לחלוטין, מנופפת בדגל לבן וקוראת הצילו אבל אף אחד לא שומע ולא עונה.

אני תמיד לבד וכואב לי עכשיו יותר מידי.

סליחה על האורך לא חשבתי שזה יצא כזה ארוך מתנצלת אם זה מעיק על מישהו סליחה אני יודעת שזה לא מעניין אף אחד הצרות שלי סליחה שאני חופרת ככה..

כל הזמן מדברים על מה קורה ואיך אפשר לעצור פגיעה מינית , 

אבל אף אחד לא מדבר על היום שאחרי ... 

אז מה באמת קורה ביום שאחרי ? 

השמחה עוברת לעצב 

צחוק עבר להתקף חרדה

זכרונות הופכים לסיוטים ופלאשבקים 

תחושת בטחון הפכה לתחושת פחד

סוכריות פשוטות הפכו לכדורים

גוף נקי ופשוט עבר לגוף מחולל ומצולק

ובעיקר 

נפש בריאה הפכה לפוסט טראומה !! 

ואם כל זה לא מספיק 

אז גם לא מדברים על כל ההשפעות של אחרי 

על הדיכאון, האובדנות, הפגיעות עצמיות

ו... בעיקר על הפגיעות המיניות שרק ילכו ויתגברו ...

 מאותו יום חמישי של לפני שבועיים -

המצב שלי רק מדרדר בקצב מסחרר 

הדיכאון שמתגבר

אני יכולה להיות ימים שלמים בלי אוכל 

זה להרגיש מצוקה בלי שאף אחד רואה 

זה לנצל כל הזדמנות קטנה בשביל פ.ע. 

זה אפילו להשתמש בגוף "שלי" בתור פגיעה

זה פשוט להרגיש זונה וירטואלית - מה הכוונה? 

הכוונה זה לחפש כל גבר אפשרי בשביל לשכב איתו ואז לבטל לו בדקה 99 מהפחד 

זה למכור את הגוף שלי ולשלוח לו כל תמונה אפשרית 

זה "לקיים יחסים" דרך תמונות וסרטונים

זה להרגיש שהגוף כבר לא שלי 

זה להרגיש שאין לי שליטה על הגוף 

זה פשוט להרגיש כמו "בובת מין"

זה לחכות בקוצר רוח ואפילו להתפלל שיגיע מהר הגבר הבא שיפגע, שיגע, שיחולל את הגוף ואת הנפש 

ובעיקר זה לחיות בפחד 

פחד שכבר איו לי שליטה 

על עצמי 

משוטטות באינטרנט גיליתי הערב שאני ככל הנראה

דמיסקסואלית

זה אומר שאני מחפשת קודם חיבור רגשי לפני פיזי

ושלרוב אני פחות מתעניינת בחיבור פיזי

זה באמת מסביר לי הרבה דברים

אני תוהה אם הפכתי לכזו בגלל כל הפגיעות המיניות

יש לי הרגשה שהן השפיעו לא מעט על הנטיות שלי

כתבתי על זה בקבוצת המשפחה, שגיליתי שאני דמיסקסואלית

אבא שלי ישר ביקר אותי ושלח מבול שאלות של למה אני אומרת כזה דבר ומה יש לי ושזה לא נכון והתחיל לשלוח כל מיני הסברים על זה ולהגיד שאני לא ככה ולא ככה וזה לא הגיוני

הוא קצת נבהל כשסיפרתי על זה, הוא פחד אולי לגלות שאני לא רגילה. 

בוקר טוב אבא, אני מזמן לא רגילה. ובעוד הרבה הרבה דברים שאין לך מושג לגביהם.

בכל אופן עבורי זה עושה קצת סדר והבנה שאני לא כזו.. מוזרה. פשוט לא הבנתי קודם לאיזו קבוצה אני שייכת.