שלבקת חוגרת – כל הפרטים

שלבקת חוגרת, ובלעז 'הרפס זוסטר' (Herpes Zoster) או 'שינגלס' (Shingles), היא זיהום נגיפי שכיח בעור המלווה בפריחה כואבת. שלבקת חוגרת עשויה להופיע בכל ממקום בגוף, ולרוב נראית כמו פס יחיד של שלפוחיות המקיף את הצד השמאלי או הימני של פלג הגוף העליון.

שלבקת חוגרת נגרמת על ידי נגיף 'וריצלה זוסטר' המחולל גם את מחלת אבעבועות רוח (VZV, קיצור של Varicella-Zoster Virus). אבעבועות רוח היא מחלה המתפתחת לרוב בילדות ומשנת 2008 כבר יש בישראל חיסון כנגדה, אך הנגיף נותר בגוף לשארית החיים, ושנים לאחר המחלה הזיהומית, לרוב בגיל המבוגר – הוא עלול להתעורר מחדש ולגרום לשלבקת חוגרת.

יש לציין כי הרפס השפתיים נגרם על ידי נגיף אחר ממשפחת ההרפס המסומן HSV-1, ולכן מי שמתמודדים עם פצעי הרפס חוזרים בשפתיים אינם בהכרח עם נטייה מוגברת לפתח שלבקת חוגרת.

מחלת שלבקת חוגרת לרוב אינה מסכנת חיים, אך עלולה להיות כואבת מאוד. חיסונים שפותחו ואושרו בעולם החל משנת 2006 יכולים לסייע בהפחתת הסיכון למחלה. טיפול מוקדם עשוי לקצר את משך הזיהום ולהפחית את הסיכון לסיבוכים.

הסיבוך השכיח ביותר למי שפיתחו שלבקת חוגרת קרוי 'נוירלגיה פוסט־הרפטית' (Postherpetic Neuralgia) – כאשר הכאב הנגרם מהשלבקת החוגרת נמשך זמן רב לאחר שהשלפוחיות בעור נעלמו.

תסמינים אופייניים

התסמינים האופייניים של שלבקת חוגרת מופיעים לרוב רק באזור קטן בצד אחד של הגוף. התסמינים עשויים לכלול:

• תחושת כאב, צריבה או עקצוץ המהווה לרוב תסמין ראשון של המחלה. בחלק מהמקרים מתואר כאב עז במיוחד. בהתאם למיקום הכאב, לעיתים ניתן לחשוב בטעות שמדובר בבעיה בלב, הריאות או הכליות. יש שחווים כאבי שלבקת חוגרת מבלי לפתח כלל את הפריחה העורית.
• רגישות למגע
• פריחה אדומה צפופה ואופיינית שמופיעה מספר ימים לאחר תחילת הכאבים. ברוב המקרים, הפריחה של שלבקת חוגרת מתפתחת כפס של שלפוחיות המקיף את הצד השמאלי או הימני של פלג הגוף העליון. לעיתים הפריחה מופיעה סביב עין אחת, או בצד אחד של הצוואר או הפנים.
• שלפוחיות מלאות בנוזל שנפתחות ובהמשך מתכסות בגלדים
• גרד עז שעלול להימשך גם לאחר העלמות התסמינים האחרים. מחקר מתורכיה שפורסם בשנת 2007 העריך כי 13% מהמטופלים עם שלבקת חוגרת מפתחים גרד עז.

חלק מהמטופלים עם שלבקת חוגרת חווים גם:

• חום גבוה
• כאבי ראש
• רגישות לאור
• עייפות

שכיחות המחלה

שלבקת חוגרת מהווה זיהום שכיח באוכלוסייה. לפי הערכות המרכז אמריקאי לבקרת מחלות (CDC), בארה"ב אחד כל שלושה יפתח שלבקת חוגרת במהלך החיים, כשהסיכון גבוה בעיקר באוכלוסייה המבוגרת בקרב אנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת. עוד הוערך כי 1% עד 4% מהחולים מפתחים סיבוכים המצריכים אשפוז בבית חולים, ופחות מ-100 אמריקאים מתים בכל שנה מהמחלה.

מחקר שבחן את שכיחות המחלה ב-204 מדינות ובכללן ישראל, שממצאיו פורסמו בדצמבר 2025 בכתב העת Frontiers in Public Health מצא כי בין השנים 1990 ל־2021, מספר מקרי אבעבועות רוח ושלבקת חוגרת ברחבי העולם עלה ב־19% (מ־72.8 מיליון ל־86.7 מיליון), בעוד ששיעורי ההיארעות המתוקננים לגיל נותרו יציבים. לפי עבודה זו, שיעור התחלואה בעולם בשתי המחלות עומד על 12.48 מקרים לכל אלף איש, 12.31  מקרים לכל אלף גברים ו-12.65 מקרים לאלף נשים.

מחקר שהעריך את השכיחות של זיהום מסוג שלבקת חוגרת בישראל, שהתבסס על נתוני קופת חולים מכבי ופורסם בנובמבר 2013 בכתב העת Journal of Infection, זיהה שכיחות נמוכה יחסית לעולם של 3.46 מקרים לכל אלף שנות חיים, ושכיחות גבוהה יותר עד פי 4 בקרב אנשים עם דיכוי חיסוני שחשופים יותר לזיהומים (12.8 לאלף שנות חיים). העבודה הדגימה כי הסיכון להתפתחות המחלה בארץ גדל עם העלייה בגיל.

סיבות וגורמי סיכון

שלבקת חוגרת נגרמת על ידי הנגיף 'הרפס זוסטר' – אותו נגיף שגורם לאבעבועות רוח. כל מי שחלה בעבר באבעבועות רוח עלול לפתח שלבקת חוגרת. לאחר ההחלמה מאבעבועות רוח, הנגיף נכנס למערכת העצבים ונשאר במצב לא פעיל במשך שנים. לעיתים הנגיף מתעורר מחדש ונע לאורך מסלולי העצבים אל העור, וכך נוצרת שלבקת חוגרת. עם זאת, לא כל מי שחלה בעבר באבעבועות רוח יפתח שלבקת חוגרת.

הסיבה לכך שהנגיף מתעורר מחדש וגורם לשלבקת חוגרת אינה ברורה. ייתכן שהדבר קשור לירידה ביכולת של מערכת החיסון להתמודד עם זיהומים עם העלייה בגיל. מודלים חדשים שמוצגים בספרות המדעית מבקשים לאחרונה להעריך את הסיכון להתפתחות שלבקת חוגרת על בסיס גורמי הסיכון שזוהו למחלה במחקרים שונים.

נגיף ההרפס זוסטר משתייך לקבוצת נגיפי הרפס, הכוללת גם את הנגיפים הגורמים לפצעי קור ולהרפס באיברי המין – אם כי מדובר בנגיפים בעלי מבנה שונה שאינם משפיעים על הסיכון אחד של השני.

הפריחה המפתחת בשלבקת חוגרת נקשרה לדלקתיות מוגברת בסיבי עצבים מתחת לעור.

אדם הסובל משלבקת חוגרת יכול להעביר את הנגיף לאדם שאינו מחוסן אדם שאינו מחוסן לאבעבועות רוח, לרוב באמצעות מגע ישיר עם פצעים פתוחים שעדיין לא התכסו בגלדים. עם זאת, לאחר ההדבקה האדם יפתח אבעבועות רוח ולא שלבקת חוגרת – אם כי גם מחלה זו מדבקת מאוד. מסיבה זו, החולים בשלבקת חוגרת נדרשים להימנע ממגע פיזי מי שטרם חלו באבעבועות רוח או שלא קיבלו את החיסון נגד אבעבועות רוח, לרבות אנשים עם מערכת חיסון מוחלשת, נשים בהיריון ותינוקות.

כל מי שחלה אי פעם באבעבועות רוח עלול לפתח שלבקת חוגרת, ועם השנים זוהו במחקרים גורמים שמגדילים את הסיכון למחלה:

• גיל הוא גורם הסיכון המובהק ביותר לשלבקת חוגרת, כשהמחלה מתועדת בעיקר אצל אנשים מעל גיל 50. מטופלים מעל גיל 60 מצויים בסיכון לפתח סיבוכים חמורים יותר על רקע המחלה. מחקרים מעריכים כי מפתחים את המחלה 20% עד 30% מהאנשים מעל גיל 85 ובאוכלוסיות מסוימות גם 50% מהמבוגרים מגיל זה. מחקר אמריקאי שפורסם ביולי 2026 בכתב העת Clinical Infectious Diseases מצא כי חולים כרוניים מצויים בסיכון למחלה גם מתחת לגיל 50, כאשר הסיכון למחלה עולה כבר בגילי 39-30 אצל המאובחנים עם אסתמה (סיכון גבוה ב-19%), מחלת ריאות חסימתית כרונית COPD (סיכון גבוה ב-31%), סוכרת (סיכון גבוה ב-18%), ואפילו דיכאון (סיכון גבוה ב-31%) וחשיפה לטראומה (סיכון גבוה ב-25%).
• מחלות וטיפולים שמחלישים את המערכת החיסונית מהוות גורם סיכון לשלבקת חוגרת. לפי מחקר אמריקאי שפורסם בספטמבר 2025 בכתב העת Cancer Management and Research, שיעור התחלואה בשלבקת חוגרת מגיע ל-20.9 מקרים לכל אלף חולים עם גידולים סרטניים סולידיים ו-31.1 לכל אלף חולים עם גידולים סרטניים המטולוגיים, כשהשכיחות גבוהה במיוחד בקרב חולי סרטן לימפומה שאינה הודג'קין ולוקמיה. השכיחות גבוהה בעיקר בקרב חולי סרטן המטופלים בכימותרפיה המשפיעה על החלשת המערכת החיסונית. מחקרים מזהים גם שכיחות גבוהה של המחלה בקרב מושתלי איברים הנדרשים לטיפול בתרופות שמחלישות את המערכת החיסונית לצורך קליטה מיטבית של השתל.
• סטרואידים מהווים גורם סיכון נוסף לשלבקת חוגרת. מחקר מאוסטרליה שפורסם בנובמבר 2021  בכתב העת Mayo Clinic Proceedings מצא כי מי שמטופלים בסטרואידים סיסטמיים מצויים בסיכון גבוה ב-59% לפתח שלבקת חוגרת, בהשוואה לסיכון באוכלוסייה הכללית.
• מתח נפשי נקשר בשנים האחרונות לעלייה בסיכון להתפתחות שלבקת חוגרת. לפי מחקר לאומי מדנמרק שפורסם ביולי 2021 בכתב העת British Journal of Dermatology, רמות גבוהות של לחץ נפשי מעלות ב-14% את הנטייה להתפתחות המחלה.

סיבוכים ומחלות נלוות

שלבקת חוגרת עשויה להיות מלווה בסיבוכים, בעיקר בקרב חולים מבוגרים. הסיבוכים השכיחים כוללים:

• נוירלגיה פוסט־הרפטית (Postherpetic Neuralgia): מצב רפואי המתפתח אצל חלק מהחולים שחווים כאבים הנגרמים משלבקת החוגרת זמן רב לאחר שהשלפוחיות נעלמו. מצב זה מתרחש כאשר סיבי עצב שנפגעו מעבירים לעיתים למוח מסרים מבולבלים ומוגברים של אותות כאב מהעור. מחקר מאיסלנד שפורסם בספטמבר 2000 בכתב העת British Medical Journal מצא כי הסיכון לתופעה נמוך יחסית – בקרב 1.8% מהחווים התקף ראשון של שלבקת חוגרת אחרי גיל 60, כשהכאב שנותר לאחר העלמות השלפוחיות לרוב מתון בעוצמתו. סקירת מחקרים מהעולם שפורסמה ביולי 2014 בכתב העת BMJ Open קבעה כי הסיכון לתופעה ננע במחקרים שונים בין 5% למעל ל-30% מהאנשים עם שלבקת חוגרת. נוירלגיה פוסט-הרפטית עלולה לפגוע באיכות החיים, וחוקרים מנסים לאחרונה לפתח מודלים מבוססי בינה מלאכותית (AI) במטרה לזהות אנשים בסיכון להתפתחותה. מחקר אמריקאי שפורסם בספטממבר 2026 בכתב העת Annals of Neurology קשר בין תופעת הכאבים הנמשכים לאחר דעיכת שלבקת חוגרת לבין המצאות חלקיקים מסוימים בדם המכונים 'אקסוזומים' הפועלים לשיפור התקשורת בין התאים, אשר עשויים במצב של המחלה להעלות את הסיכון לדלקתיות מוגברת ואף לשבץ מוחי.
• אובדן ראייה: שלבקת חוגרת בעין או בסביבתה, המכונה 'שלבקת חוגרת עינית' (Herpes Zoster Ophthalmicus ובקיצור HZO) עלולה לגרום לזיהומים כואבים בעין, שעלולים להוביל עד אובדן ראייה. לפי מחקרים, 10% עד 20% מהמתמודדים עם שלבקת חוגרת מפתחים את שלבקת חוגרת עינית.
• סיבוכים נוירולוגים במוח: לפי מחקרים, שלבקת חוגרת עלולה לגרום לדלקת במוח (אנצפליטיס), שיתוק של הפנים או בעיות בשמיעה או בשיווי המשקל.
• זיהומים בעור: כאשר שלפוחיות בשלבקת חוגרת אינן מטופלות כראוי, עלולים להתפתח זיהומים חיידקיים בעור.
• מחלות לב וכלי דם: מחקרים מזהים קשר בין שלבקת חוגרת לעלייה בסיכון למחלות לב וכלי דם, לרבות התקפי לב ושבץ מוחי, ככל הנראה על רקע השפעת המחלה על תהליכים דלקתיים בכלי הדם. חוקרים ישראלים מהמרכז הרפואי סורוקה ואוניברסיות בן גוריון דיווחו בפברואר 2023 בכתב העת Scientific Reports כי הסיכון לאירועי לב חדים אצל המתמודדים עם שלבקת חוגרת גבוה ב-19% בשנה הראשונה לאחר התפתחות המחלה, בהשוואה לסיכון באוכלוסייה הכללית.
• הישנות המחלה: למתמודדים עם שלבקת חוגרת סיכון להתפרצות מחודשת של המחלה גם לאחר דעיכתה. בסקירת מחקרים שפורסמה ביולי 2014 הוערך כי 1% עד 6% מהחולים מפתחים מחלה חוזרת, כאשר במחקרים ארוכי טווח מגיע השיעור גם ל-5% עד 6% מהחולים. במחקר ישראלי המבוסס על נתוני קופת חולים מכבי נמצא כי במשך שתי שנות מעקב, 2.9% מהחולים בשלבקת חוגרת פיתחו מחלה חוזרת.

מניעה והחיסון לשלבקת חוגרת

הנקודה האופטימית באשר למחלת שלבקת חוגרת היא החיסונים שפותחו בשנים האחרונות שעשויים לסייע במניעתה.

החל מינואר 2023 זמין בישראל וברוב מדינות העולם החיסון שינגריקס (Shingrix) המאושר ומומלץ לאנשים מגיל 50 ומעלה, בין אם חלו בעבר באבעבועות רוח או שלבקת חוגרת ובין אם לאו, ואף ניתן למי שחוסנו בחיסון הקודם לשלבקת חוגרת זוסטווקס, שכבר אינו זמין בישראל. החיסון מומלץ לבוגרים מגיל 18 ומעלה שמערכת החיסונית שלהם מוחלשת עקב מחלה או טיפול תרופתי.

החיסון מכיל רכיבים של נגיף ההרפס זוסטר, אך אינו מכיל נגיפים חיים, והוא ניתן בשתי מנות בהפרש של חודשיים עד שישה חודשים ביניהן. תופעות הלוואי השכיחות של החיסון כוללות אדמומיות, כאבים ונפיחות באזור ההזרקה, ויש המדווחים גם על עייפות, כאבי ראש, כאבי שרירים והפרעות במערכת העיכול.

החיסון לא מונע לחלוטין את הסיכון לשלבקת חוגרת, אך יעילותו גבוהה מ-90%, ונמצא כי מי שחוסנו ופיתחו את המחלה צפויים לחוות מחלה קצרה ופחות חמורה. מחקרים גם זיהו כי החיסון מפחית את הסיכון לסיבוך מסוג נוירלגיה פוסט-הרפטית.

החיסון נגד שלבקת חוגרת מיועד למניעת שלבקת חוגרת בלבד, ולא מיועד לטיפול באנשים שכבר פיתחו את המחלה.

בישראל החיסון כלול בסל הבריאות הממלכתי למבוגרים מגיל 65 ומעלה ללא מחלות רקע ולבוגרים מגיל 18 ומעלה עם מערכת חיסונית מוחלשת וסיכון מוגבר לשלבקת חוגרת, ובכללם: מטופלים עם דיכוי חיסוני ראשוני; מושתלי איברים ומח עצם; נשאי HIV; ומטופלים בתרופות לדיכוי מערכת החיסון – ובהם מטופלים בסטרואידים במינון של 20 מ"ג ליום ומעלה, מטופלים בתרופות לדיכוי מערכת החיסון מקבוצת DMARDs, ומטופלים בכימותרפיה, תרופות ביולוגיות, תרופות נגד תאי B וטיפולי CAR-T. כמו כן, החיסון נמכר בהנחות למבוגרים מגיל 50 עד 65 דרך הביטוחים המשלימים של קופות החולים.

כיצד מאבחנים?

צוותים רפואיים בדרך כלל מאבחנים שלבקת חוגרת על סמך בדיקה קלינית המצביעה על כאב בצד אחד של הגוף, יחד עם הפריחה האופיינית והשלפוחיות. בישראל המחלה מאובחנת לרוב על ידי רופאי משפחה ורופאי עור. הרופאים עשויים גם לקחת דגימת משטח מנוזל השלפוחיות (בדיקת PR) ולשלוח אותה למעבדה לאימות האבחנה.

כיום אין בדיקות דם, שתן ובדיקות הדמיה לאבחון שלבקת חוגרת פעילה.

איך מטפלים?

אין כיום תרופה שמרפאת לחלוטין שלבקת חוגרת. טיפול מוקדם בתרופות אנטי-ויראליות במרשם עשוי לזרז את ההחלמה ולהפחית את הסיכון לסיבוכים. התרופות המרכזיות המשמשות לטיפול כוללות את החומרים הפעילים אציקלוביר (זובירקס, אציקלו-וי, אציקלובניר) וואלציקלוביר (ולטרקס).

הטיפול בכאבים הנלווים לשלבקת חוגרת ניתן לעתים במדבקות קפסציאין, חומרי אלחוש כמו קרם לידוקאין, תרופות נוגדות פרכוסםי כמו גבפנטין ותרופות נוגדות דיכאון מקבוצת הטריציקליים כמו אמיטריפטילין.

המחלה נמשכת לרוב בין שבועיים לשישה שבועות, ורוב המטופלים חווים אותה פעם אחת בלבד, אם כי לחולים יש כאמור סיכון להתפרצות מחודשת והישנות המחלה.

למאובחנים עם שלבקת חוגרת מומלץ גם על אמבטיות קרירות והנחת קומפרסים קרים ורטובים על השלפוחיות כדי לסייע בהקלה על הגרד והכאב. כמו כן, מומלץ לנסות להפחית את רמת המתח והלחץ בחיי היומיום. מחקרים הדגימו כי מתח נפשי עלול להחמיר את תסמיני המחלה. מחקרים מצומצמים מצביעים על האפשרות להקל על תסמיני כאב של שלבקת חוגרת גם באמצעות שיטות של רפואה משלימה, למשל אקופונקטורה.

עדכון אחרון: אוקטובר 2026