ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

איזה משפיל זה שהבן אדם שמולך יודע שאין לך חברים נכון ? או שהחיים שלך עצובים כאלה בכיתה יא רציתי לעבור ביהס כי לא היה חברים ואז היועצת הזמינה אותי לשיחה אמרה לי בלה בלה בלה ואז היא שאלה אותי אם יש לי חברים מחוץ לבית ספר ואם אני יוצא עם חברים בחוץ ומבלה ואז אמרתי לה ישר כזה לא לא בצורה זריזה כזאת כדי שהיא תעבור נושא ואז שסיימנו תשיחה עברו לי אלף מחשבות בראש אמרתי לעצמי פאק פאק עכשיו היא תגיד למחנכת או לרכזת וכולם ידעו 

( אגב בסוף לא עברתי כי ההורים שלי שיקרו לי נשארתי עד יב סבלתי ואין לי חברים או מישהו לדבר איתו עד היום ) 😃

קשה לי כל כך 

אתמול אמא שלי שלחה בקבוצה של המשפחה תמונה של איזו שמלה שהיא הזמינה בשיין והתלוננה שהיא לא תלבש אותה כי היא נראית בה שמנה (יש לה המון אובססיות סביב השמנה והגוף שלה יחד עם שאר הבנות במשפחה, אני מדבר ברמה של ניתוחים פלסטיים וכדומה, אני יכול לחפור פה על זה עד מוצ"ש). בגלל שכבר הייתי מחוץ לבית ולא דיברנו כבר כמה ימים הגבתי לה בצחוק בשביל לשבור את הקרח: "תביאי את זה לי, יהיה מעניין" והיא הגיבה לי "כבר היית במסיבה, אין לך צורך בלבוש חגיגי" אז הזכרתי לה שבסך הכל היה מדובר במסיבת יום הולדת של אחיינית שלי למחצה שהיא בת 10. מפה לשם הסרוויס של הא

הייתה לי מטפלת. מאוד אהבתי אותה. נראתה לי אישה נהדרת עם אישיות חזקה ויפה. היה לנו קשר יפה בטיפול: דיברנו וצחקנו. רציתי לשמור אתה על קשר והצעתי לה את זה כמה פעמים. היא בחרה לשמור על הגבולות המקצועיים ולא להישאר בקשר. זה העציב אותי מאוד, ועד היום אני מתגעגע אליה. באותו מקום טיפולי היה לי פסיכולוג חכם שהתגלה כאדם נורא והתעלל בי נפשית קשה במלים במשך שנות הטיפול כדי שלא ארצה קשר עם המטפלת, וזה הזיק קשה לתקשורת שלי עם אנשים. אני הולך ומשתקם מזה.

הנה שוב פעם לא משנה מה קורה ההורים שלי שוב מאשימים אותי שוב ישר שופטים ישר מתלהמים ולא שומעים את הצד השני ( אני הצודק פה ) עוד מקרה שרק מחזק לי את התחושה שהם לא שמים עליי ועוד מקרה שמחזק לי את תחושת הבדידות ואחרי זה הם תוהים לעצמם למה אני לא משתף אותם בכלום ולמה אין לנו קשר חזק כמה פעמים הם אמרו שהם מתביישים בי אני לא יודע

אני בודדה אין לי הרבה חברות אני הרבה אני בוכה הרבה קשה לי שההורים מתו 

אין לי אף אחד שיקנה לי משהו אני ישמח עם משהו פה מוכן לקנות לי

אני בת 15, כבר כמעט חצי שנה בתהליך של יציאה מהדת, שהדבר היחיד שיוצר אותי זה ההורים שלי, היה לנו קרייסיס בשבת ופשוט ברחתי מהבית לאחותי הנשואה ומרגישבה שהכל גדול עליי, פעם ראשונה אני צריכה לדאוג לעצמי לבד, גם אם יש מי שמבין, ואני מרגישה שאני מאבדת את זה ובא לי למותתת

עברתי חרם הביטחון העצמי שלי ירד לרצפה ולא רוצה לעלות בגלל החברות אני מרגישה שהן צוחקות עליי מאחורי הגב שלי על זה שאני מכוערת שמנה סתומה ונמאס לי שככה מתנהגים עליי

אני בודדה מבחוץ כולם חושבים שאני משתפרת בפועל הדיכאון רובץ מוקשה עלי. אני צריכה לתפקד עם 2 ילדים הסופש ( עם תמיכה משפחתית) ואני מלאת חרדות לגבי זה. למרות הרצון והגעגעוים 

אחרי שנה וחצי אני הייתי השבוע בבית ליום אחד היה לאחותי בת מצווה והסכימו לי לבוא וואי חברים אני מישום מה היה לי כייף אבל רע לי אני בסערת רגשות חמורה לא מצליחה להירגע תעזרו לי קריטי

ויש לי מחשבות אובדניות אני מרגישה חרא

אני מרגישה פשוט רע 

אין לי יום כמעט בלי התקפי חרדה , אבל התרגלתי וזה בסדר מבחינתי ,

ועכשיו המקום שאני מטופלת בו בגלל הפרעת אכילה לא מוכן להמשיך את הטיפול אם אני לא משתפת את ההורים שלי בהתקפי החרדה ובסיבה שלהם 

ואני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת לספר להם 

אני מעדיפה להתמודד עם זה לבד , ואפילו לעזוב את הטיפול ולא לשתף אותם בזה 

אני מרגישה במילכוד , כי אם אני עוזבת את הטיפול אני אדרדר בהכל ואסתגר בבית ....