ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

הסוסה הלבנה שלי צריכה לאכול טוב ולהתחזק. 

בתור אבירה אני מטפלת בה יפה. 

אני מודה על כך שבאו להציל אותי.

היה לי התקף חרדה מטורף ,

וכואב לי כל כך ,

לא כואב לי על הסבל מההתקף ולא על התשישות שאחריו.

אלא על מה שאני גורמת לסביבה שלי לעבור ,

על כמה שאני מקשה עליהם ומכבידה עליהם ,

באלי להיעלם ,

זה פשוט שורף לי בלב כל כך ,

מרגישה צורך לעשות משהו אקטיבי כדי לברוח מהכאב הזה , 

קשה לי להתמודד איתו ,

אני רק רוצה שזה יגמר ....

היי, מכירים את התחושה הזאת , שאתם לא יודעים מה קורה או מה אתם מרגישים? שלא טוב ולא רע? אז זה מה שאני מרגישה , שהחיים הם רצף אחד של לישון ולקום ולשרוד, שהסערה הגדולה חלפה, אבל המח מתעקש להמשיך להחזיק בה, שאני לא מרגישה שנהיה טוב , שאני שמחה, אבל מצד שני גם לא רוצה לשנות שום דבר, שהמהות הכי גדולה בחיים היא לשרוד את המשימות כמה שיותר מהר ולחזור למיטה. ואני מרגישה מנותקת מהכל מכולם, לא יכולה להרגיש חיבור לאף אחד, ומכונסת מאד כאילו אין שום אופציה או רצון לנסות לתקשר או להיות קצת עם אחרים.

ומצד שני שאולי אני גם לא צריכה עזרה או טיפול שאין ל

בכפר שלי האנשים היו אלימים אליי, אז פחדתי מהם והפכתי גם כן לאלים אליהם, אז הם פחדו ממני ונהיו עוד יותר אלימים אליי. לפני שהגעתי לכפר הזה הייתי עדין ואהוב, אני לא אדם תוקפני. אני מחפש את זהותי מחדש, אולי אני יותר מדי מנסה להיות אסרטיבי בגלל מה שעברתי. צריך לדבר בעניין על תחביבים, להגיד כשלא רוצים לענות על משהו, ולהגיד הפסק כשמאיימים עלינו או מפרים גבול שלנו. יש בכפר שלי הרבה הזדמנויות יפות והמקום טוב, אבל האנשים עם צרכים מיוחדים ובעיות ולא שולטים בעצמם ולפעמים מתפרצים.

מי אמר שיש כאוס,

יש סדר מופלא בטבע.

ביציאה החוצה לשמוע קצת מוזיקה.

מצב הרוח- מנסה להשתכנע שמחר הוא כן יצליח לנסות להדביק את הדדליין.

בחזרה מבחוץ אחרי ששמעת קצת מוזיקה,

מצב הרוח- אתה עובד מולו בבלמים כדי לא מלחנוק את האדם הראשון שאתה רואה בדרך ולבעוט לו בפנים.

בהחלטה שעוד שעה תלך לישון.

ההיגיון- חושב שיש הסתברות גבוהה.

אחרי שעה מההחלטה שעוד שעה תלך לישון.

ההיגיון- חושב שיש הסתברות גבוהה שעם כל הרצון שלך לשרוף את הכדור הזה מזעם אתה תכתוב את אותו פוסט כמעט, עוד שבע שנים.

לפני כתיבת הפוסט הזה.

התפיסה- לא קיימת.

אתה רק רוצה לשבור את כ

20,999 ימים.

(GPT, לי לא היה כח לחשב).

הבעיה היא שעם השנים תוחלת החיים עולה.

בעיה שנניח תעלה בעוד 951 יום.

אז 21,950.

אני שונא את המספר הזה- 21,950.

איך אני אמור לשרוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום...

ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום...

ואין לי כח גם לכתוב את כל הימים, אז איך לחיות אותם,

איך???

שבת השתדלה איכשהו להיות בסדר.

(נדלג על זה שישנתי 18 שעות ברוטו-

אור, עדשות, חצי מהזמן בגדים ולא פיג'מה, חלומות כאלה ואחרים).

אחה"צ הסברתי לה שיש לי יום הולדת והיא צריכה להתנהג יפה.

היא הייתה די צייתנית, החמודה.

הצלחת