ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

היי אני בחור באזור גיל 20/22, כרגע חרדי, אבל אני מאוד מסופק לגבי האידיאולגיה. אבל זה לא כזה משנה,

אני מאז שאני ילד יש לי חרדה מכל דבר, כלומר אני לא מפחד מרעש או פיגוע, יש לי חרדה משינוי קטנים, ועל מה שיקרה בהמשך, וכן מאנשים, אני מרגיש שיש לי לחץ חזק מאנשים כל כך שאני פשוט לא מתחבר לאף אחד כמעט, אפילו במשפחה שלי אמרו בבדיחה שאין לי בעיה לחיות בכוכב בודד, והחוסר ביטחון שלי במינוס, ואני גם סופר ביישן כך שאין לי כמעט חברים,

הייתי אצל טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בארץ, כולל המון סוגי תרופות, וכלום לא עזר, אני הייתי רוצה להיות אדם רגיל אבל ה

ההורים שלי תמיד מאשימים אותי ומענישים אותי בכול פעם שאח שלי הקטן בא להציק לי ולהרביץ לי והם תמיד לוקחים לי את הטלפון או נועלים את האינטרנט והם לא מבינים שאני שהוא מעצבן אותי אני צריכה להירגע ואני נרגעת דרך המסך יוטיוב, טיקטוק  מוזיקה וכשהם לוקחים לי את זה אז זה משגע אותי כי זה מרגיש שאם אני לא מושלמת אז על הדבר הכי קטן הם מאיימים שהם יקחו לי את הטלפון ובאמת שניסיתי לדבר איתם בכול דרך על זה וניסיתי גם לתת להם עצות על איך להיות הורים כאילו זה הגיוני בכלל שילדה צריכה להתנהג להורים שלה איך להתנהג. אפילו ביקשתי ללכת לפסיכולוג אבל זה לא עבד

יש לי שאיפות גדולות. הן יכולות לפעמים לעורר בי תסכול עצום. עדיין לא מצאתי דרך לחיות איתן בשלום. אולי אם אני אציב לעצמי מטרות קטנות וספציפיות ואצליח לעמוד בהן, זאת תהיה התקדמות משמעותית עבורי. וזה לא שאני לא עושה כרגע שום התקדמות, אלא שאין לי עדיין בהירות לגבי המטרות הקטנות והספציפיות שאני רוצה לעמוד בהן. כן יש לי כבר איזשהו בסיס שכולל בתוכו כמה מטרות ספציפיות, אבל אם אפרק אותן לתת-מטרות, אולי יהיה לי קל יותר. יש לי גם מטרות שהן יותר רוחניות ומופשטות, ואיתן אולי קשה לי יותר. בעצם, אפילו בקשר אליהן כבר התחלתי לאמץ לעצמי גישות ושיטות התח

שלום לך,

עד גיל 30 הייתי חרדי אדוק, ואז עברתי משבר אמוני וחדלתי להאמין בוודאות [ספק כן], אם כי המשכתי לקיים את המצוות בגלל המחוייבות המשפחתית.
איבדתי בבת אחת את משמעות החיים שהיתה לי [הייתי לומד כל היום מתוך מטרה מוצקה של בניית חלק עליון בעוה"ב, וכשזה קרס הרגשתי ריקנות גדולה]. 
אחרי אי אילו נסיונות פתחתי עסק שהצליח מאוד, והטירדה בעסק השכיחה ממני את חוסר התוחלת של החיים, אם כי זה כל הזמן ליווה אותי, ובזמני פנאי כמו שבתות הייתי נכנס לדיכאון והתכנסות.
לאחרונה, עקב דרדור ארוך ביחסים עם אשתי, היא לקחה ממני בהתחלה את העסק [בטענות של התנהלות לקו

למישהו יש רעיון מה אפשר לעשות בסופי שבוע? 

אני בת 15, כבר כמעט חצי שנה בתהליך של יציאה מהדת, שהדבר היחיד שיוצר אותי זה ההורים שלי, היה לנו קרייסיס בשבת ופשוט ברחתי מהבית לאחותי הנשואה ומרגישבה שהכל גדול עליי, פעם ראשונה אני צריכה לדאוג לעצמי לבד, גם אם יש מי שמבין, ואני מרגישה שאני מאבדת את זה ובא לי למותתת

מי עוד ער עכשיו?

לאחרונה יש לי עליות וירידות תכופות במצב הרוח. אני לא ביפולרי. אלא לוקה בסכיזופרניה. 

אני אחרי תאונת דרכים קשה , ששינתה לי הכול , איבדתי המון דברים שמילאו אותי יום יום, אם זה התעסוקה ולהתפרנס בכבוד , הייתי בכושר ממש טוב , והייתי רוכב על אופנועים המון שנים עד שקרתה התאונה , ואני מרגיש שאיבדתי את מי שאני , שאני לא מזהה את החיים,  ובין כול הסבל הפיזי לנפשי מה שקשה מאוד זה שאין לי עם מי לדבר כמעט , אין לי ממש משפחה , וחברים גם לא ממש בגלל שיש לי פוסט טראומה עקב דברים שעברתי בילדות עוד מלפני התאונה חייתי דיי בודד , אבל בגלל העבודה בתור שליח, ולפעמים הייתי במערכות יחסית , אז כן הייה לי משהו , ומאז התאונה אני גם לא עובד וגם ל

פגשתי ידידה. היינו מדברים כל יום במשך חודשים. ממש מדברים. היא הייתה כמו משענת עבורי לשתף כל דבר שאני עובר ומרגיש, ואת כל החיים שלי. היא תמיד הייתה מקשיבה, תמיד הייתה עוזרת. היא הייתה מקסימה. היינו מדברים כל יום שעות. הרגשתי קשור אליה כמו להורים שלי. תמיד היו לה את העצות הנכונות, והיה לה לב רחב כל כך והיא נתנה לי שם חיבה חמוד, והיא הייתה מצחיקה וזורמת וכיפית ודואגת. ונהנתי מכל שניה בחברתה. אבל אז. בדיוק יום אחד לפני יום ההולדת שלי, היא פשוט נעלמה בפתאומיות בלי להגיד כלום. אף אחד לא יודע איפה היא. עבר כבר כמה חודשים מאז שהיא נעלמה. אני