אני באמת לא אדם כועס.
אבל נשבר לי ממשהו מסוים.
ובא לי לכעוס לרגע.
אז כן, כולם צודקים, יחי הנורמליות!
מי אמר שאין דבר כזה נורמלי?
ברור שיש.
וכל מה שהוא לא כזה, יכול להתנדף לכאורה.
די די די.
תנו לי להיות אני.
תנו לי להיות אני.
תנו לי להיות אני.
חחח זה לא ממש עובד.
אבל אל תדאגו.
אני אמצא דרך אחרת.
נ.ב. היי לכם אנשים יקרים.
היי אני בן 18 תאמת שכואב לי לרשום את זה אבל אין לי חברים אין לי חברים כבר הרבה שנים אין לי עם מי לדבר כואב לי הלב לדעת שכולם בגילי נהנים צוחקים טסים לחול לאילת וכו כמובן מי שאין לו או לא היה לו חברים יודע מה זה להיות לבד ביום העצמאות ביום הולדת ( לא חגגתי מעולם יום הולדת ) ביום כיפור ובכל מיני דברים שמדגישים לך את העובדה שאתה פשוט לבד ואני לפחות מרגיש אפס שנכשלתי הקשר שלי עם המשפחה שלי קצת כואב מעולם לא היה אצלנו בבית שיתוף רגשות מעולם לא סיפרתי משהו שקרה או קורה להורים שלי תמיד הייתי שומר לעצמי ולא בגלל שאני כזה אלא בגלל שהם גרמו לי
קצת רקע: אני עובד כבר חצי שנה בתור מלצר באולם אירועים בתל אביב, לא העבודה שחלמתי עליה אבל העבודה הזאת היא ביי פאר הכי טובה שהייתה לי מבחינת תנאים ושכר אז אין לי שום סיבה לעזוב אותה כרגע.
לפני כמה שבועות קיבלתי התקף דיכאון באמצע חתונה, כנראה בגלל שהמוח שלי עוד לא התרגל ב100% לתרופות שאני לוקח ועוד כל מני דברים. הלכתי לפנות כוסות בשטיפת כלים כשפתאום הבחנתי בחתיכת זכוכית שבורה והתחילו לעלות לי מחשבות על להכנס רגע לשירותים ולעשות עם החתיכת זכוכית הזאת דברים שהשתיקה יפה להם.
אמרתי לעצמי שאני לא חוזר להרגלים הרסניים כל כך מהר, אני אעשה עו
-1780778024-50x50.jpeg)
אחרי שנה וחצי אני הייתי השבוע בבית ליום אחד היה לאחותי בת מצווה והסכימו לי לבוא וואי חברים אני מישום מה היה לי כייף אבל רע לי אני בסערת רגשות חמורה לא מצליחה להירגע תעזרו לי קריטי
ויש לי מחשבות אובדניות אני מרגישה חרא
אני בודדה מבחוץ כולם חושבים שאני משתפרת בפועל הדיכאון רובץ מוקשה עלי. אני צריכה לתפקד עם 2 ילדים הסופש ( עם תמיכה משפחתית) ואני מלאת חרדות לגבי זה. למרות הרצון והגעגעוים
אני אחרי תאונת דרכים קשה , ששינתה לי הכול , איבדתי המון דברים שמילאו אותי יום יום, אם זה התעסוקה ולהתפרנס בכבוד , הייתי בכושר ממש טוב , והייתי רוכב על אופנועים המון שנים עד שקרתה התאונה , ואני מרגיש שאיבדתי את מי שאני , שאני לא מזהה את החיים, ובין כול הסבל הפיזי לנפשי מה שקשה מאוד זה שאין לי עם מי לדבר כמעט , אין לי ממש משפחה , וחברים גם לא ממש בגלל שיש לי פוסט טראומה עקב דברים שעברתי בילדות עוד מלפני התאונה חייתי דיי בודד , אבל בגלל העבודה בתור שליח, ולפעמים הייתי במערכות יחסית , אז כן הייה לי משהו , ומאז התאונה אני גם לא עובד וגם ל
אני לא יודעת למה אבל פתאום אני התחלתי לחשוב על סבא וסבתא שלי ז"ל וכאילו זה מעציב אותי כי אני אף פעם לא הכרתי אותם ואין לי מושג מי הם ויש לי כל כך הרבה שאלות לשאול וגם אני לא יודעת איך לקרוא להם כי הם לא סבא וסבתא שלי אלה אנשים שמתו לפני 30 שנה ואני לא מכירה אותם אבל כעיקרון בתאוריה הם אמורים להיות סבא וסבתא שלי ושאני מדברת עליהם אין לי מושג מה להגיד וגם סבתא של חברה שלי מתה והיא אמרה שהיא מקנאה בי שזה לא כאב לי שהם מתו שלא הכרתי אותם אבל מצד שני היא גם לא מקנאה בי כי אין לי זיכרונות מהם ואני לא הכרתי אותם ואמרתי לה שאני לא חושבת עליהם
אני חווה שחיקה כבר שנתיים. רק לפני כמה חודשים גיליתי שיש לי אותה. פעם חשבתי שזו סתם עייפות לא טבעית. אני מרגישה קהות חושים. אני לא מאושרת. אני מותשת. המצב שלי גרוע. הציונים שלי בבחינות הבגרות נוראיים. המשפחה שלי לא תומכת. האווירה בבית לא נוחה. התאהבתי בילדה בת שנתיים כל יום. כל יום האהבה שלי מתחזקת. אני מנתח כל צעד שלה, איך היא נראית, מה היא אומרת. ובסוף, התברר שהיא אוהבת מישהו אחר. אני צריך מישהו שיעזור לי לחזור לחיים שלי, להיות מאושר שוב. אני רוצה להיפטר מהשחיקה הזאת כדי שאוכל להתקדם. אני צריך מטפל, אבל אין לי כסף, ואני לא יודע איך
עברתי חרם הביטחון העצמי שלי ירד לרצפה ולא רוצה לעלות בגלל החברות אני מרגישה שהן צוחקות עליי מאחורי הגב שלי על זה שאני מכוערת שמנה סתומה ונמאס לי שככה מתנהגים עליי
אני בת 15, כבר כמעט חצי שנה בתהליך של יציאה מהדת, שהדבר היחיד שיוצר אותי זה ההורים שלי, היה לנו קרייסיס בשבת ופשוט ברחתי מהבית לאחותי הנשואה ומרגישבה שהכל גדול עליי, פעם ראשונה אני צריכה לדאוג לעצמי לבד, גם אם יש מי שמבין, ואני מרגישה שאני מאבדת את זה ובא לי למותתת
אני מרגישה נורא לא טוב.
ושהחיים סוגרים עלי ואין לי ברירה אלא פשוט לקום וללכת. החזקתי את עצמי עד עכשיו אבל די, אני לא מצליחה כבר ורוצה לסיים. אבל הפעם אם אני עושה משהו זה יצליח לי. לא רוצה לא עצות, לא תעשי כך לא תפני לזה. ויש לי פסיכיאטר, יש לי מטפלת. אבל הכל משתלט עלי.
אני מרגישה פשוט רע
אין לי יום כמעט בלי התקפי חרדה , אבל התרגלתי וזה בסדר מבחינתי ,
ועכשיו המקום שאני מטופלת בו בגלל הפרעת אכילה לא מוכן להמשיך את הטיפול אם אני לא משתפת את ההורים שלי בהתקפי החרדה ובסיבה שלהם
ואני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת לספר להם
אני מעדיפה להתמודד עם זה לבד , ואפילו לעזוב את הטיפול ולא לשתף אותם בזה
אני מרגישה במילכוד , כי אם אני עוזבת את הטיפול אני אדרדר בהכל ואסתגר בבית ....
