היי
דיכאון וחרדה
קהילת דיכאון וחרדה בכמוני הנה קהילה תומכת למתמודדים עם חרדה ודיכאון. כאן תוכלו להיעזר בקהילת עמיתים חמה ותומכת, ולספר על הקשיים הרגשיים והפיזיים בחיי היומיום, על הטיפול התרופתי וההתנהגותי ותופעותיו, וגם על ההתקדמות ועל הרגעים החיוביים שבדרך. בנוסף תוכלו להתייעץ עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים מומחים, לקבל טיפים ותמיכה במהלך הדרך.
אני בת 62 בפנסיה מוקדמת, לא מרגישה משמעות .. כל היום בדידות ועצבות. לא רוצה לטןס לחול. עצוב לי שלבן דלי ובת זוגו אין ילדים..אולי אל הורים מבחירה..לא משתפים למה.
כשהיתה מלחמה ואזעקות ואולפנים פתוחים נתן לי מרץ..ארגנתי את הממד, עשיתי משלוחים .לא הרגשתי דכדוך או עצבות.. היה לי ענין .איך שנגמר שוב ההרגשה הרעה . המלחמה נותנת לי לגיטימציה להיןת בשקט בבית וכך גם בסגרי הקורונה היתי הכי מבסוטית. אני יכולה גם ככה להיות בשקט..אך הגורמים החיצונים..נותנים לי לגיטימציה להיות במצבי..בלי לשאול...אולי תלכי לחוג...אולי תלמדי משהו.. אני לא בן אדם של הת
-
4 תגובות
-
אני בן 24 מתמודד עכשיו עם אבל של קרוב משפחה נוסף ששם קץ לחיים שלו
ונכנסתי לדאון רציני אני בן 24 בלי חברים בכלל מרגיש בודד מאז ומתמיד קשה לי להבין קודים חברתיים והורים שלי עם כול הכבוד אליהם על הרצון לעזור לי מאוד כובלים אותי
אני בצומת דרכים בה אני מנסה להשתחרר מ"חיבוק דוב" שלהם ולעבור לגור במקום חדש ורחוק מהם ולהתחיל את חיי מחדש ואני כולכך מפחד אני לא יודע איך ובמה להתחיל ראשון
אני לוקח נוגד חרדה טבעי (נרבן) במשך כשבוע וזה פשוט מעייף אותי
אני רק רוצה להכיר כמה חברים עיניים שלי מפוצצות בדמעות אחרי שנים שלא בכיתי
אובחנתי לא מזמן עם AD
מדריכים בנושא
למשך שנים רבות אני לא סבלתי את מי שאני לרמה של אובדנות, ואני לא יודע מה אני יכול לעשות, שום דבר שאני עושה לא עוזר וכל יום זה מחמיר, וזה לא שלא היו כבר נסיונות התאבדות, זה שאני מפחד לפגוע במשפחה שלי, אני באמת לא יודע מה לעשות
איך מתמודדים עם חרדה חברתית? אני בטיפול כבר בערך 15 מפגשים ואני מרגישה שכבר אין לי לאן לצמוח - אני מרגישה שכן השתפרתי מבחינת החרדה החברתית אבל זה בכלל לא כמו שדמיינתי והשיפור כל כך קטן ועדיין אני מרגישה שאין לי לאן להשתפר מפה וזה מבאס כי אני תקועה כמעט באותו המקום.
אני מתמודדת עם דיכאון והפרעות אכילה ופגיעה עצמית ומחשבות אובדניות שלפעמים קצת משתלטות עליי ההורים שלי רואים אותי בתור ילדה שלא רוצה להיות איתם בבית אבל כשאני בחוץ זה פשוט בריחה מהמחשבות מהלבד מעצמי אני צריכה לברוח מעצמי כי אני לא מרגישה בטוחה בסביבתי אני מרגישה שבכל רגע אני יכולה לעשות לעצמי משהו ובאמת שהלוואי ולא הייתי כאן אבל אני רוצה להישאר בשביל המשפחה שלי בשביל החברים שלי
זה כזה אגואיסטי פשוט לעזוב הכל ולהצטרף לאנשים שלמעלה?
-
3 תגובות
חדשות בנושא
לאחרונה אני מרגישה ריקנות כזאת מעצבנת, כאילו אני לא מרגישה כלום, אני עובדת משרה מלאה מחכה שהעבודה תיגמר ואז חוזרת הביתה למיטה ולסרטונים בטלפון ומחכה לשבת ואז בשבת אני משתגעת מהשעמום ואין לי סבלנות לקרוא שום דבר אז אני מחכה ששבת תיגמר אבל בעצם אני לא רוצה שתיגמר כי אז יגיע יום ראשון ואחזור לעבודה שאני גם רק רוצה שתיגמר
ותכלס החלק הכי טוב בשבוע זה השינה ואולי גם האוכל.
אפשר לקרוא לזה דיכאון אבל בתכלס זה פשוט חוסר מוטיבציה ועצלנות. הייתי בדיכאון ובדיכאון לפחות קצת כאב לי והרגשתי משהו ועכשיו אני רק מחכה שהזמן יעבור ואולי כבר עדיף להרגיש כאב
-
7 תגובות
-
-
אז אני אשמח לעזרה לעצה או מה שאפשר. אני בת 21 ואני חייה כל כך הרבה זמן עם דיכאון וחרדה שזה הפך לחלק מהחיים שלי. יש לי עבודה ומבחוץ אני נראית כמו בן אדם שמח ומלא חיים אבל בפנים? אין יום שלא עובר בלי מחשבות על כמה שאני לבד על כמה שלאף אחד לא אכפת ממני. אין לי למי באמת לפנות אין לי חברים או משפחה לפנות אליהם. אני לבד ועכשיו בחופש זה עוד יותר גרוע. לראות את כולם עם החברים שלהם עם המשפחה בחופשות. אני מרגישה קנאה אבל מתביישת מזה. לפעמים אני משקרת שיש לי חברים ומלא משפחה שלא יחשבו שאני מוזרה. האם עוד מישהו מרגיש ככה? ואני כן מנסה למצוא חברה.
-
6 תגובות
-
בלוגים בנושא
