הימים שלי עדיין חולפים בטיסה.
המחשבות כמו עננים.
מופיעות, בולעות, וחולפות ממני והלאה....
כשיש לי אומץ לעצור ולנוח, אני לפתע מבחינה שזקיקים של החלמה מבצבצים בתוכי.

אני מתבוננת באותן מחשבות שבעבר ניהלו אותי, ודאגו להזין את המחלה בתוכי באופן יומיומי -

"...
אני חייבת להיות רזה!! אין ברירה אחרת!
אם אשמין אהיה לבד בעולם!
אני פחות טובה מאחרים!
אם אעיז לעלות במשקל - לא אהיה טובה מספיק!
אני לא מוצלחת! לא רצוייה! לא שייכת!!!!
אני לבד בעולם! אני מוכרחה לדאוג לעצמי ולא לסמוך על אף אחד!
לא מגיע לי! אני צריכה לדאוג לעצמי אחרונה!
אני שמנה....!!!
..."

- ושמה לב, שסימני הקריאה לאט לאט מתחלפים בסימני שאלה...

אני מרשה לעצמי לעצור ולתהות -
האם הקולות האלה בכלל רלוונטים עבורי היום??
אילו סיסמאות מהרשימה כבר מזמן לא בתוקף?

הרי אני כבר לא אותה נערה שהייתי..
אני לא מרשה לרעלים כאלו להיספג בתוכי, אני לא נותנת לאנשים לדבר אלי ככה יותר,
אני לגמרי במקום אחר בחיים!

אז למה לעזאזל אני חייבת להיות רזה????!
למה אני מפחדת פחד מוות מעלייה של חצי קילו?
האם אני בכלל רוצה לקבל אהבה מאנשים שמעריכים אותי רק לפי המשקל?
ולמה אני לא יכולה להיעזר, לסמוך, או להיתמך באלו שראויים לכך?
למה אני נותנת לעבר להכתים עד כדי כך את ההווה שלי?

על כל השאלות האלו עדיין אין לי תשובה.
אבל מה שכן - 
סימני השאלה נותנים לי מרווח ואוויר לנשימה....

מזמן לא נשמתי :)