ואוווו... אני לא י-כ-ו-ל-ה יותר!!!
אם הייתי יכולה להשיל מעלי את הגוף הזה ולהעיף אותו קיבינימט הייתי עושה את זה עכשיו.

אחרי יומיים של בולמוסים, הקאות, שנאה עצמית, וחוסר אפקטיביות מ-ו-ח-ל-ט.... אני אומרת - מספיק. 
סיימתי להתעלל בעצמי (לעת עתה...).
הגוף שלי גמור, אני גמורה, ולפחות בתחושה שלי - אם אמשיך במסלול הזה - לבנה אחר לבנה תיפול וכל מה שבניתי ימחק כאילו לא היה.

יש לי איזושהי בעיה מהותית שמטרידה אותי.
לאחרונה אני חוקרת על כל מני כלים טיפוליים...
יש מלא דברים מענייים, שימושיים, ואפילו מהפכניים.
הבעיה היא -
מה קורה כשאדם מסויים לא רוצה לעזור לעצמו?

אני יכולה להיות תקופה ארוכה על הגל ולהפיץ סביבי הילה של אהבה ומוטיבציה.
אבל מספיק משהו קטן שיהפוך אותי.
ומיד אני חוזרת למקום המוכר. להיות אוייבת מושבעת של עצמי.
כשאני במצב הזה, הכלים לא יעילים עבורי. 
כי אני לא רוצה להשתמש בהם.
הם עלולים לרפא אותי בעוד שאני רוצה להרוס!

מה עושים במקרה כזה?
מה עושים עם מישהו שלא רוצה לעזור לעצמו???
 
ועכשיו לקטע הכי אירוני של היום הזה...
במשך היום הייתי בהתכתבויות עם חברה שהייתה צריכה עזרה.
היא נמצאת בסיטואציה דומה לשלי ומרגישה בנוח לשתף אותי.
ידעתי יפה מאוד לייעץ לה מה לעשות, מה לחשוב, ומה להגיד לעצמה. מילה במילה.
האמנתי בכל ליבי שהיא מדהימה, בדיוק כמו שהיא, וחבל חבל חבל שהיא לא רואה את זה גם.

ובמקביל –
הזכרתי לעצמי כמה אני גרועה, טיפשה, לא שייכת, וכמה לא מגיע לי להיות איפה שאני נמצאת.
הזכרתי לעצמי שכמו שאני זה לא טוב ולא מספיק.
שכל הרע הזה – הוא העונש שלי.
והעובדה שאני מעבירה עוד יום בעבודה בחוסר ריכוז – עושה אותי עוד יותר אשמה.
אשמה.... אשמה....
התכונה החזקה שלי....
 
בקיצור,
אני יודעת איך לפתור לאחרים את הבעיות, אבל לעצמי אני לא רוצה לעזור. לפעמים.

אולי אני צריכה להתחיל לדבר אל עצמי בגוף שלישי ואז זה יעבוד?
או שאז יהיה אפשר לומר שהתחרפנתי סופית...?
 
בסופ"ש אני נוסעת.
רחוק.............
מקווה לשנות מקום ולשנות מזל.
לחזור לשגרה ולהשאיר את הימים הנאחסים האלה מאחורי ולתת לעצמי הזדמנות חדשה.
כמו שגם הייתי ממליצה לחברה לעשות.
לסלוח לעצמה.