את השיחה עם הילדים עשיתי יום אחרי שקיבלתי את ההודעה על הסרטן המצוי בגופי, מצד אחד היה לי ברור שאינני יכולה לחכות זמן רב מידי עם ההודעה לילדים, הם הרי ירגישו שמשהו קורה (בני בן 18 וביתי בת 15) ומצד שני לא רציתי לבשר בשורה קשה שעשויה להיות מטלטלת ומפחידה ללא איזו תוכנית פעולה או איזו בהירות ביחס למה שהולך לקרות.

 

 

וכך כבר בערב היום השני לידיעה על המחלה הייתי אחרי שתי חוות דעת וקיבלתי החלטה מי יהיה המנתח שלי.

 

 

כאמור ב 20.7.15 נודע לי על מחלתי וב 21.7.15 נפגשתי עם כירורג ברמב"ם שהביע את דעתו והמליץ על דרך פעולה. הגעתי מוכנה עם דף שאלות אך מול הרופא נאלמתי. הוא אמר את הדברים אך את רובם נראה שלא ממש שמעתי, הוא היה נחמד, ברר שאני מבינה מה הוא אומר, ניסה לנהל שיחה, הנהנתי, אך האמת היא שהייתי שם בחדר ובו זמנית גם לא.

 

 

ואז נכנסה האחות המלווה, סוג של "אור" בתוך כול החושך הזה (מסתבר שיש לכול חולה אונקולוגית אחות מלווה, לפחות כך זה ברמב"ם) והזמינה אותנו אליה אחרי ההתייעצות עם הרופא.

 

 

התיישבתי מול האישה הזו שאינני מכירה והיא חזרה על הסבריו של הרופא הפעם בליווי תמונות, ישבתי שם מולה והקשבתי הדברים לא ממש נקלטו, מזל שאיל - בן זוגי היה שם לקלוט את המידע, אני צפתי ובעיקר מצאתי את עצמי נושכת שפתיים ומנסה לא לבכות, ואז היא פשוט הניחה יד על ידי ואמרה, תבכי כבר, לא היה צריך יותר מזה...ידעתי שאני רוצה את האישה הזו לידי, הנחתי כבר אז שהיא מלווה נשים נוספות, עם זאת, הרגשתי ברגעים ההם כאילו היא רק איתי...והייתי כול כך זקוקה לזה

 

 

מבית החולים שלחתי את ממצאי הבדיקה (ביופסיה) לחבר רופא שיתייעץ עם עמיתיו בכדי לראות אם יש עמדות נוספות, כולם אמרו פחות או יותר אותו הדבר, שלב ראשון ניתוח. קבעתי תור לערב אותו יום עם רופא ששמעתי עליו מכמה וכמה נשים ועוד לפני שנפגשתי אתו ידעתי שאני רוצה שהוא ינתח אותי, המפגש הסתיים בקביעת המועד לניתוח.

 

 

קבעתי עם הילדים בבית (עם מתבגרים צריך לקבוע, לא ברור שהם יחכו J) חשבתי שנעשה שיחה משפחתית, אך מצאתי מדברת עם כול אחד מהם בנפרד, בשני המקרים הפתיח היה זהה "גילו אצלי סרטן שד ובעוד כחצי שנה - שנה אהיה בריאה, הולך להיות לא פשוט, אבל אנחנו עוברים את זה" הבן שלי שאל שאלות על מה הולך להיות, מה סוג הגידול, גודלו, מה הולכים לעשות ... והוא קיבל את כול התשובות שהיו לי והבטחתי שכול מה שאדע הם ידעו. ביתי לא רצתה לרדת למטה, היא הבינה שמשהו קורה ואת השיחה שלנו עשינו למעלה, היא לא שאלה שאלות, רק בכתה, הבטחתי לה שאבריא ונהיה אחרי הכול בעוד כחצי שנה - שנה... והתחבקנו, לא היו שם הרבה מילים בשלב הזה, היא ביקשה שאקח אותה לחברתה הטובה ואכנס איתה לספר להורי החברה...כך עשיתי.



(אילוסטרציה)

 

הילדים יודעים כול מה שקורה, מותר להם לספר לכולם, זה סיפור שלהם לא פחות מאשר שלי..

 

 

עברו כבר שלושה חודשים, היום אני לפני טיפול כימותרפי שלישי שיהיה מחר. בין הניתוח לטיפולים השגרה חזרה, ניסינו לעשות דברים שנהיה יותר מוגבלים בהם בשגרת הטיפולים ברמה המשפחתית והזוגית....

 

 

הטיפולים זה כבר סיפור אחר, לא פשוט...אך גם בתוכם יש הפוגות ורגעים לא מעטים של "טוב" - למשל הכתיבה ברגעים אלה...