היום קיבלתי כאפה לפרצוף.

(אבל במובן הטוב).

 

הבנתי שלא - אני כבר לא ילדה. אני לא יכולה להמשיך ולנהוג בחוסר אחריות....

הבנתי שלא - אני כבר לא לבד. אני צריכה להפסיק להרגיש שזאת אני נגד כל העולם.

הבנתי שישנן תקופות שאני לא מעריכה את החיים. וחשוב לזהות אותן.

פתאום משהו בראש נדפק. נמחק. מתעוות.

בתקופות כאלה אני צריכה להילחם כיפליים, ולהחדיר לעצמי מחשבות חיוביות דרך הוריד. לבצע פעולות שעושות לי טוב לפי רשימה. ולא לתת לעצמי ליפול.

כי לא... זה לא לגיטימי, ולא 'חלק מהתהליך', ולא 'סבבה פעם אחרונה' ועוד תירוצים ושקרים. אסור לי להגיד לעצמי כאלה דברים. החיים לא יתחילו ממחר. החיים הם היום.

הבנתי שהכל ארעי - גם דברים טובים דורשים תיחזוק.

עבודה, זוגיות, כושר, חברים, בריאות, אורח חיים, משקל.... כן. כל אלה יכולים להיכנס תחת אותה קטגוריה. אסור בשום אופן להזניח אותם וחשוב להשקיע בהם.

הבנתי שאין חכם כבעל ניסיון.

לכן יהיה טיפשי מאוד מיצידי לזרוק את הניסיון (הרב) שלי לפח ולהמשיך באותו דפוס שגוי... עוד קצת ועוד קצת ועודדדדדד....

הרי את הטריגרים אני יכולה לדקלם מתוך שינה. אלו שהובילו אותי פעם אחר פעם לבולמוס.

אני צריכה להימנע מהם. או לפחות להיות מודעת - שעלול להתפתח משהו בעקבותם.

הבנתי שיש דברים שכדאי לפשט. לא הכל צריך להיות מסובך ומורכב.

הבנתי שהשינוי הוא בידיים שלי. והגורמים הסביבתיים יכולים אמנם להקשות, אך ההחלטה הסופית תהיה תלוייה רק בי.

 

אז אני חוזרת לעקוב, לספור, יום ועוד יום של הצלחה....

כי מבחינתי זו מחוייבות לתהליך.

 

אפשר להגיד שאני פותחת פרק חדש בחיים.

 

מחוייבות. אחריות. ובגרות.