פגשתי את דקל בביקור בתערוכה שלו ביום שישי בצהריים. אני מצטרף לשיחה קצרה שהוא מנהל עם שני זוגות מבוגרים. אני מתרשם שהם הגיעו לקבל השראה ומעט הקלה להתמודדות עם בן משפחה צעיר, חולה, קרוב, אולי בת, או אחיין. דקל מספר להם עד כמה השקית הייתה הקלה גדולה עבורו בתלאות המחלה. אחת מהן מגיבה, היא הייתה גם הכלה שלך! דקל, בן 21, בחור נאה, חייכן, עם קול עדין, בוגר תיכון תלמה ילין לאמנות ולמד בבי"ס לאומנויות בתל-אביב מאז כתה א'. במהרה דקל מספר מיוזמתו על תהליך המחלה בין ינואר ל- יוני 2009 בה נקבעה האבחנה. הייתי בצריפין תומך לחימה. תמיד, הייתי נער, מתבגר בחור צעיר חזק, חברותי. זה היה כמו רעם ביום בהיר, הייתי בהכחשה...הרי אני מספיק חזק להתמודד בעצמי. איך המחלה התחילה? במהלך הצבא התחילו שלשולים, דם, ירידה במשקל, חולשה. עברתי בדיקות דם, קולונוסקופיה, נקבעה אבחנה של קוליטיס. הייתי בהדחקה, ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים, שינוי באורח חיים, לא שמתי לב לעצמי. המעבר ממשקל של 70 קילו, ל- 50 קילו, היה מפחיד, היה לי קשה להחזיק את עצמי. הרי אני אוהב לטייל בעולם. שבת אחת יצאתי לטיול עם ההורים בהרי הכרמל, למרות שהייתי שלד, החזקתי בכוח הרצון, אני רגיל. אחרי כמה ימים הגעתי למיון, חום גבוה, שרפתי את המנוע. הייתי נגד סטרואידים, הרופאים ניסו לעשות הכל כדי לייצב אותי, התחלתי עם רפסל, 4 כדורים ביום. ניסיתי ליזום תהליך של התנדבות בצבא. אני שוכב מאושפז והצבא קורא לי להשתחרר. לא יכולתי לחגוג במצב שלי. היה ניסיון לטיפול ברמיקייד, הייתי חלש מדי,הטיפול לא התאים. אחרי תקופה, הרופא הציע ניתוח, אני מעכל זאת, אני יכול וצריך לקבל עזרה. הרופא השרה עלי בטחון, מילא את כל החדר באור. כל המעי גס שלי היה מודלק לחלוטין. הבנתי, אני הולך להיפרד מהמעי הגס שלי. אמא שלי עדיין ניסתה לקבל חוות דעת נוספת. איך היה אחרי הניתוח? אני אסיר תודה איפה שאני היום... כאן דקל מתעכב ומתאר את הלילה לפני הניתוח. כנראה הצורך לחזור ללילה לפני מייצג את הצורך הנפשי שלנו לחזור לנקודת הטראומה. כך גם לקבל את הניתוח כמהלך מרפא ולפנות כוחות להחלמה ושיקום. יתכן זה גם מסר עבור אנשי הטיפול, גם המראיין, על הצורך לפנות מקום, לכבד את הקצב של האחר בעיבוד טראומה. תאר לעצמך, כל היום ללכת לשירותים, לצרוח את הנשמה, אין כבר מה להוציא, איבדתי דם, הייתי זקוק לעירוי דם. רופא תורן צעיר היה צריך לקחת בדיקת דם, הוא נבהלו לראות אותי, יכולתי לראות את העצמות שלי דרך העור. הוא קרא לאחות בכירה, יש לה ניסיון עם זה. נכנסתי לניתוח, כל מה שרציתי זה רק לישון...תעשו איתי מה שאתם רוצים, תנו לי לנוח, הייתי ממוטט! כשהתעוררתי הייתי מסודר, תענוג, לנוח... השקית הייתה הקלה, הכלה שלי – נערת הליווי שלי. זה היה טראומה לפגוש את השירותים הארורים, מערכת העיכול מסתגלת, קצת חסימות, הייתי מורעב לאוכל, חדוות החיים חזרה. במשך שבעה חודשים דקל היה עם סטומה ושקית, תהליך שהוא מתעד בתערוכה. בהמשך הוא עבר ניתוחים נוספים ליצירת הפאוץ' הפנימי ולסגירת הסטומה. איך אתה מסתדר עם הפאוץ'? דקל מדגים, מרים חולצה, מראה, משרטט, מתאר לי את שק הקיבולת הפנימי, החיבור לרקטום... . האם קיימות הגבלות מסוימות? תזונה, לדאוג לשירותים זמינים, קשה לי להתאפק. ספר על ההתמודדות רגשית? זה תלוי באישיות, אני לא מרגיש בנאדם מוגבל. זה היה שיעור גדול לחיים. איך שאתה תופס את עצמך ומציג את עצמך כלפי חוץ זה משפיע על היחס של הסביבה. זה מה שאני מנסה לבטא בתערוכה. הראיון מתקיים בחדר המרכזי של התערוכה, מאין סלון קטן, בדירה צנועה, קומה ב' ברח' בוגרשוב. שנינו יושבים על שרפרפים קטנים, פנים מול צילום דיוקן עצמי, בעירום, בגודל טבעי. התמונה מדברת על ההתמודדות עם מחלה, הפגיעה בדימוי הגוף כתוצאה מאקט כירורגי, צלקת על הגוף, סימנים של תרופות על הגוף, נקודות על החזה, השקית עוד איבר פלסטי על הגוף. לצידה משמאל תמונה קטנה מופנמת יותר. בקומפוזיציה בין שתי התמונות יש ביטוי למעבר מביישנות למבט של הערצה, קינאה בכוח והזקיפות. אני אוהב ללכת לים, בריכה, להסתובב עם תחתונים, לא נרתעתי למדוד בגדים בחנויות. האם קיים צורך להסתיר? לא מעניין אותי מה אף אחד חושב, אני מראה לחברים, בואו תרגישו. איך השקית השפיעה על דימוי הגוף? מיניות? גבריות? מצאתי זוגיות טובה במהלך אותה תקופה, איכשהו עם השקית הכל פתאום הסתדר לי. את חברה שלי זה ממש לא הרתיע, היא סקרנית, אמרה לי: "בוא אני אעזור לך להחליף."  השקית שלי הצילה לי את החיים, אין סיבה בעולם להסתיר, להחביא, להתבייש, פיתחתי אליה קשר אינטימי, לא הצנעתי אותה בציבור. דקל נזכר ומשתף בימים לפני ניתוח סגירת הסטומה שבו הוא הסתובב במחלקה עם השקית בחוץ... ואחות הסטומה הגיבה: "אתה ממש מחרבן על כל העולם!". שנינו צוחקים. האם יש בך כעס בעקבות המחלה, הניתוח? אני לוקח דברים בפרופורציות, הרי מה חשוב באמת. אני לא נוטר כעס, בהתחלה הייתי בהכחשה, למה זה מגיע לי. אני בעד לחשוב חיובי, מדברים קשים אפשר להרוויח, זה מחשל, תורם. הגעתי לשפל, נראיתי כמו סמרטוט, אין יותר נמוך, שמעתי בהרצאה שברגע שבנאדם מתחיל להתייאש מעצמו זה דבר טוב... הזדמנות לעשות שינוי. אני מקפיד על תזונה מתאימה. האם יש לך מפגשים עם חולים נוספים? אמנים אחרים שקרובים לנושא? היה לי חשוב שאנשים עם סטומה ימצאו בתערוכה שלי משהו מסייע. גם במחלקה בבי"ח, האחות לקחה אותי לדבר עם ילדים חולים, זה הרגיע אותי לתת לאחרים. למשל בחור בן 17 שלא היה מסוגל להסתכל על הסטומה שלו. שוחחתי איתו, ניסיתי לעזור, לשמש דוגמה. במהלך התערוכה הגיע בחור, הוא התרגש מאוד, ואמר: "אני אביא את אמא שלי, אולי זה יעזור לה להתמודד עם הסטומה שלה..." הוא אמן באומנות פלסטית וצילום שהכין מיצג חד פעמי על הסטומה שלה. מה איבדת? מה הקשיים שאתה צופה בהמשך? איבדתי מעי גס, הילה של מושלמות, כנער הייתי, דקל החזק, בריא, אתלט. קיבלתי, השתדרגתי כאדם. זו הייתה טראומה פיזית ונפשית, ההחלמה, איך לעבוד עם הגוף בצורה שלא הכרתי. הייתי מגלגל אותה אחרי שמרוקן, מרכיב חגורה, כדי להרגיש חופשי, פעיל, בטוח. יש בי חשש שאני לא אדע לשמור על הפאוץ'. היום אני שוקל 63 ק"ג, ללא תרופות. יש בי תקווה שהכל יהיה בריא יותר. היו לי חששות שאני אאלץ להישאר עם השקית. אנו מסיימים בסיור בתערוכה: בחדר המרכזי שתי תמונות עירום, גדולות בקיר שמאלי. אחת בתנוחה המדמה את הפסל של דוד, הגוף הקלסי, העמדה, השלמות. דקל מדגיש את היופי שבחריץ הדק בין הזרוע לגוף, אני שם לב כיצד קיפולי השקית משתלבים עם קימור הירך. אני מוסיף פירוש שהשענות יד שמאל על הגב התחתון יתכן מבטאת גם כאב, צורך בתמיכה, מנוחה. תמונה שנייה, תנוחה של האתלט היווני, זורק הדיסקוס. בהבעה שלו משדר רוגע, בטחון. אנו יוצאים למרפסת בה יש סדרה של שלוש תמונות קטנות. הן מייצגות דוגמן אופנה להלבשה תחתונה. המקום של השלמות עם התוספת הטבעית, השקית. לאורך הראיון וגם התערוכה אני נרגש ומעריך את הגישה הצנועה שמשדרת כנות, פתיחות, השלמה וכוח. אנו מסיימים בצפייה בוידאו קצר המתעד את הפעם הראשונה בבית שהלך לשירותים לאחר הניתוח לסגירת הסטומה. נשמעת ומורגשת אנחת הרווחה. המפגש האינטימי והישיר עם הכאב, החשיפה וההקלה. עושר של תכנים הגלומים בתמונות ובסיפור אישי ומרגש. "הייתי גם רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה לכל כך הרבה אנשים שתמכו ועזרו לי ברגעים הכי קשים שלי במיוחד להורי שליוו אותי לאורך כל הדרך. " דקל דנוך. כמובן שברצוני להודות לדקל על הפתיחות והשיתוף. אודי דנקר