לדעתי, תמיד הייתי שמנה. נולדתי 3.800. אני זוכרת שתמיד אמרו לי שאני שמנה. הבנתי את זה לפי איך שדיברו אליי ואיך שצחקו עליי כשהייתי בבית הספר היסודי. תמיד ידעתי שאני שמנה ואף פעם לא חשבתי שאני אוכל בדרך כלשהיא להפטר מהעובדה הזו. אז ויתרתי.

אני חושבת שיש בכל אחד מאיתנו סוג של הכחשה מסויימת, סוג של התגוננות, שאומרת לנו ממש בשקט שכולם טועים. בהתחלה זה מוביל לחוסר ביטחון עצמי, ויש כאלה שלוקחים את זה לכיוון ההומור. אני, לקחתי את זה לכיוון הפחות טוב, לדעתי לפחות.

החיים המשיכו ובזמן גיל ההתבגרות בניתי את הביטחון העצמי שלי. לאט לאט כי כמה שיותר בניתי אותו, ככה גם שברו לי אותו. הזמנים עברו והמשכתי לגדול ולפתח את הביטחון העצמי שלי, אפילו חשבתי שאני אוהבת את הגוף שלי ושטוב לי איתו. אבל ככל שגדלתי מבחינת גיל, כך גם המספר על המשקל גדל. לקח לי המון המון שנים להכיר בעובדה שאני שמנה. אפילו כשכבר עברתי את ה100 קילו, לא הבנתי שאני שמנה. הייתי מלאה. 

בצבא, השמנתי עוד, ועוד, עד שהגעתי למשקל שיא של 112 קילו. שם כבר הבנתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו. השתחררתי מהצבא והחלטתי שעכשיו כשאין אוכל ספוג בשמן, אני יכולה להרזות. אבל אם אין את הכוח רצון הזה, האמיתי הזה, ההבנה שכל החיים שלך בסיכון בגיל 21, זה לא באמת עובד.  

אחרי זה פניתי לפיתרון הסופי, ככה אני קוראת לו, הניתוח... ניתוחים בריאטרים, כולנו שמענו עליהם, ושמענו עליהם שהם פיתרון מהיר ויעיל. על הניתוח עצמו אני אספר בהזדמנות אחרת. התחלתי את כל התהליך כי חשבתי שאני צריכה אותו ושאני לא אצליח לבד, פגשתי את התגובות של הסביבה, "למה שתעשי את זה? את סתם עצלנית, את יכולה לבד."קל לאחרים להגיד לא? עזבתי את התהליך שלוש פעמים. והחלטתי שאני יכולה לבד. ניסיתי, באמת שניסיתי אבל הפיתויים הרגו אותי מבפנים. היה לי קשה לעמוד בהחלטות שלי. ואני לא אומרת שזה כולם, אני גם לא גאה בזה, אני חושבת שאדם שמסוגל לעמוד בהחלטה שכזו הוא אמיץ מאוד. אני לא הייתי מספיק אמיצה או חזקה. אני מודעת לזה. ולא אומרת בהכרח שאני מתחרטת כיום על איפה שאני היום, אבל אני כן מתחרטת שהגעתי למצב הזה מלכתחילה, ושלא מנעתי את זה כשיכלתי. 

בגיל 21 פגשתי את אהבת חיי, כשאני שוקלת 112 קילו. היום אנחנו מאורסים. והוא אוהב אותי בכל נפשו ואני אותו. הוא אהב אותי בכל משקל. למרות זאת, אני כן חושבת שבגלל שהוא אהב אותי כל כך, הרשתי לעצמי קצת יותר מידי. וגם אולי כי נהייתי סטודנטית וכולם משמינים בתור סטודנטים... לא? 

בגיל 23, אני שקלתי 132 קילו. עשרים קילו שלמים שעליתי בשנתיים. זה היה המשקל שיא שלי. ואליו לא אחזור בחיים. נהיה לי קשה ללכת, לנשום, נכנסתי לדיכאון ופיציתי עליו עם פיצה, גלידה וכל דבר שהיה טעים מספיק כדי להטביע את יסורי המצפון שלי, שחזרו אחרי שאכלתי. 

פיתחתי לחץ דם גבוה, סוכרת סוג 2, כבד שומני, דיכאון, נזק כלכלי בגלל שהבגדים לשמנים, סלחו לי ממש ממש לא זולים (גם לא בסוף עונה), והמון המון יסורים עצמיים.

קיבלתי החלטה, לעשות ניתוח. לעשות את הפיתרון המהיר. הפעם הייתי נעולה על זה. התחלתי את התהליך באוגוסט 2017 והתנתחתי בפברואר 2018. 

החלטתי שאני לא רוצה להיות חולה. שאני בת 23 ושכל החיים לפניי, החלטתי שאני רוצה ילדים, אבל יותר מכל.. רציתי לחיות.

היום אני שוקלת 107, והדרך עוד ארוכה.