אז למי שעוקב, הריון שני, צירים בשבוע 24 ואנחנו באפריקה.

הלם, זו מילה קטנה. רופא הנשים מורה לי חד משמעית להיכנס לשמירת הריון, ולשתות הרבה מים. אני מיד מיישמת. שוכבת ימים שלמים (קמה רק לשירותים, נו, טוב, לשתיית הרבה מים, יש השלכות) ולא זזה מהאימה מה עלול לקרות. הגוף במנוחה, והראש עובד בקצב מטורף. חששות על חרדות על פחדים על תסריטים סופניים. אמא'לה, ומה אם אני אפיל את התינוק? הגעתי כבר עד כאן, זה כבר ממש תינוק בבטן. ומה אם אלד פג? באפריקה! אין להם את המיכשור שיש בארץ, את זה אני יודעת.

ברוך השם יש לי הרבה ממה לדאוג אם אני רק רוצה. אבל למזלי אני כבר קצת יותר מודעת, והמודעות היא הרבה בזכות האבחון וההתמודדות עם אופי המחלה ועם החיים בצל הבלתי נודע של המצב ההתקפי. הפחד מהתקף, הפחד כשהוא מגיע לאן הוא יתקדם, האם הוא יסתיים או נכנסתי למצב הפרוגרסיבי? והפחד אילו שאריות הוא ישאיר בגופי עם לכתו.

אז אני מחליטה להפוך את התקופה הצפויה לי, בתקווה שאצלח אותה, לתקופת לימודים מרוכזת. אני אוספת סביבי כל ספר מודעות אפשרי, קוראת בספרים, משננת מנטרות, מתרגלת נשימות, וכל מה שאפשר במצבי, בתקופה ללא אינטרנט ובארץ זרה בלי מסכים ממסכים ומשכיחים. אני חיה את הרגע, מתאמנת בלהיות בהווה, והרבה מהזמן מצליחה.