**טרום שיתוף-

זהו פרופיל מספר 2 שלי.

מניחה שהבנתם או תבינו די מהר מיהו מספר אחד,

ואין לי עניין להסתיר אותו.

לא אומרת בפירוש כי שמחה באשליית ההפרדה.

זה כדי לשתף וההוא כדי להשתתף..

ובזה ארשה לעצמי לכתוב בצורה קצת פחות מסודרת ומובנית, וקצת יותר חשופה,

עם שלל הפגמים שלי:)

אולי לא כל כך חכם כי בטוח שבשניהם אתפקד בשני האופנים,

אבל עוזר לי לעשות את ההבדל כדי לדלג על משוכת הפגיעות.. (עם שורוק:)

רק אומרת כדי שאף אחד לא יחשוב שמנסה לרמות או להוליך שולל שאיני מי שאני..

ואחרי שהבהרתי את עצמי...-

-----------------------------------------------

לכתוב כאן.

זה לא קורה הרבה.

אולי בגלל העומס היום- יומי,

אולי כי צריך להיות מצב מאוד מדויק כדי שארגיש ראויה להיות,

 ובטח להראות שקיימת וחושבת,

אבל כשכבר קורה-

 נשכבת על המיטה, ופותחת את האתר.

מילים מילים מילים. בערימות. ומאחרי המילים סיפורים..

לא פשוט. לא פשוט לקרוא ולא להישאב. זה כואב.

לשניה נבהלת מהמחשבה לאבד שליטה ופשוט להגיד שכן. כן, הכל נחרב ולא טוב ודוחה.

ואין. אין פתרון, אין תקווה וכלום לא יקרה.

ואולי בכלל לא כדאי לכתוב כי לעולם לא אספיק לענות על הכל, ובכלל, מה יש לי לומר?

ואז הקול האוסף, ביקורתי משהו משמיע-

 הרי את לא באמת חושבת כך נכון? אם אין לך משהו טוב להגיד- אל תגידי.

זה רק רגע של חולשה. אל תכלילי.

גם אם הוא,הרגע, מצטרף לרגעים רבים אחרים.

שמצטרפים לרצף.

רצף שמרכיב תקופה שמי זוכר איפה התחילה ומתי תיגמר.

וואו, סטופ. איך הגעת לכאן שוב? אם אין משהו טוב לומר, זוכרת מה לעשות?

את עלולה לייאש אחרים, אולי להוות טריגר למישהו שיעשה משהו, חלילה..

או אפילו סתם ירגיש מגעיל אחרי.

 אז תבלעי, תמחקי, תשתקי, ותחשבי מה נכון לומר.

ישר מסדרת את הישיבה מול המחשב, מכווצת את המצח בארשת טיפולית,

ומתחילה לנסח, בבהירות, ברהיטות, את מה שאני רוצה להעביר.

לא רק לכותב, לעולם.

איזו יוהרה..

מנסה לברור מילים מחכימות כאלה. לפעמים מעוררות השראה. לפעמים מזדהות.

עם מחשבה מאחריהן. לא סתם סילון מילים מעורער.

לא משנה שאחרי יום אחשוב אחרת, ואולי ארצה למחוק, אולי לתקן, להבהיר, לשייף,

העיקר שכרגע מרגישה שיש ביד משהו למסור, משהו חזק שעשוי באמת לגעת.

ובלי לשבור.. ובלי להישבר..

מייצרת לי דמות שכזו. מתוחכמת אך מבינה טיפשות. פגיעה במידה, אך רק כדי להעביר מסר.

יומרני משהו?טיפשי? מתנשא? נכון.

אבל אחרי הכל כשאתה "מטפל", אתה בכובע אחר.

ואת הכובע הזה- אפשר להסיר. ולשכוח.

לא לשכוח ממה שקוראים, כי את זה לא כל כך מלמדים..

אבל כן איך להתנתק.. עד שכבר לא..  

מסוגלת לרגעים טפוח לעצמי על השכם אחרי הערה "מקצועית" שנשאה פרי,

או תגובה שלובבה על ידי הרבה אנשים.

לשכוח כמה רגעית היא הנחמה מאותה התגובה שנוסחה דקות ארוכות,

 למחוק את המחשבה על איך אנשים ממשיכים, ואיך אני.                                   

כי כשאני ב'תפקיד' הזה אותו הענקתי לעצמי בלי שאף אחד ביקש, אני יכולה לשכוח שגם לי קרה,

ושלא ידעתי, מה עושים ומה נכון, ועדיין לא.

והמילים האלה, בלי שגיאות,

 מכסות על השגיאות האמיתיות ומעניקות להן בוהק מסויים שמטשטש עד כמה גדולות הן.

ונזכרת שוב שהנפילות והפגיעות שאותן אני מקלידה בדקדוק כדי להראות שחוויתי וקמתי-

הן באמת קרו. וכאבו. וכואבות עוד..

ואולי קמתי, אבל נשארתי נטועה בבטון הולך ומתייבש.

את זה שכחתי לספר בתגובות המנוסחות ההן.

אז עכשיו מספרת. או לפחות מתחילה לנסות.

ולא יכולה להכיל את המחשבה שאם אי אז בשלהי הילדות לא היו דוחפים אותי כל כך חזק עם הפנים לאדמה-

אולי אולי לא היתה לי נטיה כל כך מובהקת להתחבר עם כוח הכבידה.