חלילה. האמת מה שקרה, קראתי את התגובה שלך והרגשתי שאני רגע צריכה לחשוב על מה להגיב, שזה לא יוצא ממני בשלוף.
ואז כבר דבר גרר דבר.
סלחי לי.
התחלתי לחשוב שיש לך דיבור אינטנסיבי דרך האוכל וסביב הגוף. וכמו צריך לפענח את כתב הסתרים שלך. את מרגישה שמנה. אחר כך את מגיעה למצב שהמטפלת מאכילה אותך בכפית - מה את רוצה ממנה למעשה? ואחר כך את רוצה להקיא את האוכל הטוב שהיא נתנה לך, לא מסוגלת להאיר אותו בתוכך ולהנות ממנו, מהדבר הטוב והמזין שמישהו אחר משמעותי נתן לך. או שאת מוציאה אותו בריצה.
בקיצור - הייתי מנסה לחשוב יחד איתך מה את רוצה לומר שמצליח להידבר רק דרך הגוף?!!
אם תעשו זאת - שתפי מה יצא אם תרצי.
שבת שלום לך.
מיכל

היה לנו דיבור על זה אתמול ואמרתי לה שאני לא יכולה להחזיק את הטוב.אני לא מרגישה ראויה לו.
אני כמהה לעזרה ואוחזת בידיים אבל מסרבת להאמין שהם יהיו שם,תמיד.
יש לי הרבה בעיות פיזיות אחרות "שמשרתות" את הפרעת האכילה שלי ,והפוך.ואני עדיין מנסה לרתום את הגוף למשהו לא רציונלי,ומנסה בתוך אי הרציונליזם הזה למצוא היגיון.זה אזור שאני לא מכניסה אנשים אליי בחיי ,מבושה.בכול שאר התחומים אני כל כך בפוקום ,כל כך רואה את המציאות בעיניים הנכונות ,וכאן אין היגיון.או לפחות כזה שאני יכולה ליצוק למילים ולא רק לתחושות.אז ויתרתי.
ואתמול ..אתמול לראשונה כתבתי בצורה סכמטית כרונולוגית משהו את כל האמת בנקודות .היא היתה במין "שוק" כי תמיד דיברתי על הרגשות אבל לא בצורה כל כך מובנה.היא שאלה למה עכשיו ואמרתי לה שאני מבינה שאם לא אצלול אני אטבע.גם על הדרך אפשר להדרס אם רק נשארים שם.היא חשבה שזה מן ניסיון שלי לבדוק אותה כמו להגיד "אל תרדמי בשמירה אני לא בסדר" ואמרה שתמיד שאנחנו מתקרבות יש אפיזודה כזאת.חשבתי על זה ואמרתי לה שאני לא מרגשה כך ושאני נכונה לגעת בזה היום באמת כי אני מרגישה בטחון,דוקא מתוך הקרבה המאוד גדולה שנוצרה.כי אני יודעת שהיא תהיה שם גם במקומות האפלים שלי,אלו שאני מתביישת להודות בהם ביני לבין עצמי.
אי שם ,על פסי הרכבת,הגיעה ההארה.הבנתי שהגיע העת לתת לעצמי לקבל,באמת.
קבענו פגישה נוספת כי "אני מרגישה שהתקלפת היום ונשארת ערומה וזה יותר מידי".
אני בימים קשים מאוד של התקפים קשים ומתוך זה מגיעה הרגשת הייאוש.כאילו שלא משנה לאן אברח ,מה אעשה,או כמה שנים יפרידו בין ההצלפות שקיבלתי בחיי(פיזי ונפשי) ,אני עדיין אשאר אותה אחת ,עם היסודות הרעועים,שכל משב רוח הכי קטן מאיים למוטט את מגדל הקלפים ,שאלוהים עדי כמה יציבות ניסיתי לתת לו בחיי.

ואולי יש משהו נוסף  מעבר ל"אני לא ראויה לו".
אולי הקושי הוא גם בכך שהטוב שאת זקוקה לו נמצא אצל מישהו אחר, אחר שהוא לא את ושאין לך ממש שליטה עליו, על כמה ומתי הוא ייתן את הדבר הזה שאת כה זקוקה לו.
תחשבי על זה.

האמת היא שאת צודקת.
קשה לי שלאנשים יש שליטה על הרגשות שלי וזאת הסיבה למה לא הכנסתי אף אחד באמת לחיי.אבל זה נובע ממקום פגיע,
ממקום שלא רגיל להזדקק ולהיתלות אחרים,מהסיבה היא שזה לא אפיין את הילדות והבגרות שלי כי כולם תמיד הסתכלו עליי וחשבו "היא תסתדר לבד".
אז מה הלאה?איך ללמוד להכיל את זה מבלי לברוח?

 ברור לחלוטין שזה נובע מהמקום הכי פגיע ומבוהל.

מה הלאה? - פשוט אל תברחי!! זה הכלל. מה שיקרה בפנים כבר יוביל אותך לאט לאט למקום הנכון. רק אל תברחי. תני לטיפול להיות. 

אוי,כמה שאני מזדהה איתך,כל מילה שנכתבה (חוץ מהצלפות) נכתבה כאן עליי.היו לי ימים כאלה וחשבתי מחשבות כאלה,אני עוד לא בריאה,אבל "הוצאתי את הראש" מעל המים קצת.ימים כאלה עוברים ובאים ימים מאירים יותר.