הייתי יכולה להגיב לך בצורה אמפטית ועניינית וכו' צרם לי המשפט "מעל 4 חודשים" אמא יקרה- 4 חודשים זה כלום. כלום. אתם עוד בכלל לא מבינים עם מה יש לכם עסק. [אחת שבעניין כבר מעל 6 שנים ]

האמפטיה נמדדת על פי מספר החודשים או השנים שאדם עובר סבל?
חבל שכך...
אנחנו מאד מבינים עם מה יש לנו עסק, והבת שלי על סף אישפוז ועדיין לא קולטת...
אז כנראה שאני "בשר טרי" ואולי אין לי מה לחפש בפורום הזה, כי "לא סבלנו מספיק".

אני שמחתי, אם מתאים להשתמש בתואר שמחה, על כך שתפסתם את הבעיה בזמן והבת מקבלת טיפול.
ואני חושבת, שכהורים דואגים ותומכים אכן חשוב מאד שתלכו גם אתם לקבל את התמיכה שאתם צריכים, ואת ההכוונה כיצד כדאי לנהוג.
כמו שאכן אמרו לכם זו עלולה להיות דרך ארוכה, וחשוב שתאפשרו לעצמכם לקבל כוח לעבור אותה.
תוכלו להתעניין אצל המטפלים של הבת, היכן תוכלו אתם לקבל את הטיפול וההדרכה להורים.
הרבה כוח, והצלחה...

שלום לך אמא,
אני מקווה שבסופו של דבר תרגישי שכן הגעת אל המקום הנכון.
אז ככה - הנושא של מעורבות ההורים והשאלה שלך עד כמה להתערב משתנה מאד מסגנון טיפול אחד לשני, ממטופל למטופל וממשפחה למשפחה.
אין דבר אחד מתאים בהכרח ונכון לכולם.
צריך להתאים את הטיפול לנערה ולמשפחה הצפציפיים אחרי הערכה אישית.

אני מבינה שהמטפלים כרגע נוקטים בגישה שאל להורים להתערב.
אם אתם סומכים על המטפלים והסמכתם אותם לטפל בביתך, אז תסמכו עליהם בכל ההיבטים ושתפו איתם פעולה.
בסופו של דבר אם הטיפול לא יראה לכם - שתפו את הצוות ותדונו יחדיו בתחושות של ההורים.

בכל מקרה - הערות על המראה החולני אינן במקום ואינן יעילות. תמיד!

בכל מקרה, במחלקה בתל השומר יש קבוצת הורים מידי יום חמישי בבוקר אשר מיועדת להורים של סובלים מהפרעות אכילה באשר הם, לא רק להורים של מאושפזים. הטיפול אינו אישי אלא קבוצה של הורים. מוזמנית לפנות ולהתעניין - 03-5305105


בהצלחה,
אני כאן לכל שאלה נוספת,
מיכל

 תודה רבה על היעוץ.
דר' גור ודורית שטיין מטפלים בה כרגע באופן פרטי כך שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות.
אולי השאלה שלי תשמע טיפשית, אולם האם קיים ארגון/עמותה של אנורקסיות לשעבר שמוכנות לעזור לבנות שנופלות למחלה זו?
רק מי שהיתה שם יכולה להבין את הצד השני.
ידנו קצרה מלהושיע, וחוץ מתמיכה ואהבה אין לנו מה לעשות.
אני משערת ש"חולמת" צודקת שארבעה חודשים הם רק התחלה, אולם הייתי אופטימית כשחשבתי שתפסנו את זה בזמן... כנראה שהזמן לא משחק כאן שום תפקיד והכל תלוי ברצון של הילדה.
כרגע המסמכים לאישפוזה במחלקה' כבר בדרך.. עליה להוכיח במשך השבוע אם אפשר יהיה לסמוך עליה שתוציא את עצמה מהתהום, או שהיא תצטרך עזרה חיצונית.

 כל העצות שאני מקבלת כאן מאד עוזרות לי באופן אישי ולהתהליך המשפחתי שלנו.
אין ספק שעדיין לא נפל לה האסימון וכנראה שהיא חייבת להגיע לתחתית, דהיינו, לאישפוז, כדי להבין את חומרת המחלה.
לנו כהורים עדיין קשה להבין ולקבל את המקום החולה, אולם אנו משתדלים ובכל יום לומדים עוד קצת.
אני מאחלת לך מטופלת יקרה שתדעי למצוא את הדרכים המוארות ללא החושך, שתדעי למצוא את השמחה בחיים ללא כל הקושי ושתדעי להתמודד עם הכל בעזרת הכוחות שלך.
תודה על המילים החמות.

זה באמת קשה לראות ככה את הבת שלך! כל הכבוד שלקחתם בידיים לטיפול פרטי! אני גם בתחילת תהליך ירדתי ולא הבנתי בכלל שאני בבעיה...בסכנת חיים! אני הייתי שמה דגש על הטיפול אנשי מקצוע שמתמחים יודעים להנחו אבל כן אומר שלי ההערות גרמו לדווקא האמפתיה קירבה אותי!