שלום לך מאי,

הרשי לי להיות כנה וישירה איתך:

זה מדהים שאת כולך עוד ילדה, לגמרי אבודה, וכבר את משוכנעת שלמדת ולקחת מאחרים כל מה שניתן.

אם את שואלת אותי - זה מנגנון הגנה שלך. הגנה מפני הקושי שבטיפול, על כל מה שהוא דורש ומציף, על החשיפה, על התלות שהוא מעלה, על כך שהוא דורש להתמודד כל פגישה עם מה שלא קורה ועם תחושות כישלון ועוד ועוד.

אם את שואלת אותי - את חייבת טיפול דחוף!! והייתי אף שוקלת אישפוז.

כמובן שבסופו של דבר אלה הם חייך, ואת תבחרי מה לעשות בהם.

מקווה בשבילך שתיבחרי בטוב!!

בהצלחה,

מיכל

את כותבת ממש יפה. במובן הזה שאני ממש מזדהה. תודה. אין לי מה ליעץ כי מזדהה בהרבה... וגם לא מצליחה לטפל בעצמי על אף שבטיפול. תהי חזקה ושיהיה יותר טוב

היי מאי.

אני רוצה לומר לך שיש תקווה גם אחרי כמה שנים של הפרעת אכילה. מגיע יום שבו את אומרת די. וטווח הזמנים מתארך בין אקט של הפרעת אכילה לשני. מנסיון. בעבר הייתה לי הפרעת אכילה במשך 5 שנים רצוף ואז זה היה עם הפסקות בתקופות. בהתחלה ההפסקות היו לכמה חודשים בודדים ולאחר מכן זה היה חוזר כל שנתיים ואז 4 שנים וכרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת לזה. יום אחד את קמה ומחליטה שזהו מתחילים להתמודד ולא להישבר. אמנם את עוד צעירה והדרך עוד לפנייך אבל אני מבטיחה לך שזה יגיע. יש תקווה. את צריכה להשתדל להתחיל לעסוק בעוד תחומים. לפתוח את הראש. כדי שלאט לאט המחלה תתפוס מקום משני בחייך ולא תהיה מרכז חייך. תאמיני לי שזה קורה אבל זה תהליך שלוקח זמן וצריך לקחת את הזמן הזה בלי להלקות את עצמך ולומר הנה זה חזר זה לא ייעלם לעולם. תאמרי לעצמך, אוקיי זה חזר אבל לא אתן לו להשאר הרבה זמן. וככה לאט לאט זה יחזור פחות ופחות .

מאחלת לך המון בהצלחה

אושר:)

אני הייתי מציעה פגישה שלך ושל ההורים שלך יחדיו אצל פסיכיאטר מומחה בתחום של הפרעות אכילה. את וההורים שלך צריכים לשמוע דעה של רופא מומחה בתחום על מצבך, על הסיכונים של מצבך, להבין קצת יותר מה זה הפרעת אכילה פעילה וגם מה הן  דרכי הטיפול המומלצות למצבך. 

נשמע שאתם כולכם משפחה שמדברת בסימני קריאה. כולם יודעים הכי טוב.

אבל בסופו של יום מצבך לא טוב, ואלה החיים שלך, אין לך אחרים, עכשיו זה הזמן לעשות משהו בנדון.

כואב לי לחשוב שאת תשאירי את המצב כמו שהוא ותקווי לטוב או תקווי כל יום שמחר יהיה לך כוח לצאת מההפרעה. זה לא עובד ככה בהפרעות אכילה מסויימות.

הם בטוחים שאישפוז ירע לך כי הם חושבים שמצב לא רע.

מה עושים? משתפים את ההורים שלך בכנות ובפתיחות במצבך. הם אנשים בוגרים וצריכים לדעת להתמודד.

את לא מאכזבת. את חולה במחלה ואת צריכה עזרה.

במקביל, בשל היותך מעל גיל 18, את גם יכולה לפנות בעצמך למחלקה להפרעות אכילה, לעבור אינטייק ולשמוע מה יש להם להמליץ ולהציע לך.

בהצלחה,

מיכל

שלום לך מאי,

קראתי את הדברים שכתבת, אני מאוד מבינה את מצבך.... אני חולת בולמיה כבר 15 שנה....

הלוואי והיה לי מה לומר לך, זו מחלה לא פשוטה ומאוד לא קל לצאת ממנה אם בכלל!!!!!!!!

הייתי בטיפול 5 שנים וללא הועיל..

אך אל תתייאשי לפחות משפחתך יודעת ,אצלי אף אחד לא יודע, כל הכבוד לך ששיתפת אותם!

מזדהה איתך ומאחלת לך המון בהצלחה....

מאי,יקריתי,אני מזדהה איתך לגמרי,לגמרי...אולי את באמת צריכה לצאת מהבית ולא להיות תלויה כלכלית בהורייך.אני יודעת שמבחינה כלכלית אני לא יכולה לסמוך על אף אחד.האמת שיש על מי-אני נשואה יש לי משפחה מורחבת ואוהבת אבל אני לא רוצה להיות תלויה כלכלית באף אחד ולכן מקום העבןדה שלי הוא קןדש הקודשים.בחיים לא אפגע במסגרת הזו בגלל בולימיה.גם אם היו לי התקפים בשלוש לפנות בוקר הייתי קמה בשש לעבודה...עם הזמן הבנתי שזה כל כך עייף ומתיש להיות יום שלם על הרגליים בעבודה אחרי ההתקפים בלילה אז התחלתי לחשוב ולדבר אל ההיגיון-רגע,שוב אהיה לי התקף,שוב אקנה מלא דברים וזה עולה כסף ואני שוב אגיע לעבודה עייפה ולא מרןכזת,בסוף יעיפו אותי משם,אז למה אני צריכה את זה?".אז לאט לאט,בעקבות הדיבור העצמי הזה פתאום ההתקפים הצטמצמו להם,לפחות הם לא קורים כשאני צריכה לנוח לפני העבודה.ואז מצאתי עוד מקום שנפגע אצלי בגלל הבולמוסים-כושר.אני אוהבת כושר,מאד אוהבת להתאמן.אני מנויה בחדר כושר,רכשתי לי שם לאט לאט חברים,אני מרגישה שם כמו במועדון-מוסיקה,חבר'ה...אחרי הבולמוסים הרי קשה לזוז,שלא נדבר על אימון...קיצר גם כאן התחלתי לצמצם את ההתקף.כל פעם ש"חשקה נפשי" בכך,דיברתי עם עצמי כמו שמדברים עם ילד קטן:"חוה,עצרי שניה,את רוצה לפספס את האימון,הרי אם תפספסי תרגישי רע כפליים,גם כ עה פיספסת וגם כי קרה לך התקף,נו אז מה זה שווה?"...זה לא נעלם,זה הצטמצם,אבל לפחות זה.כמו כן,אל תזלזלי בטיפולים.אני אחרי טיפול קוגנטיבי והבולימיה לא נעלמה.הנה אני אוספת כוחות ואני הולכת.לטיפול פסיכולוגי דרך קופ'ח שלי,ואני יודעת שאני אצטרך לפחות,הכי פחות עשרה מפגשים כדי לראות שדברים זזים.אין מה לעשות,זה משהו עמוק מאד,מחלה מורכבת,היא מצריכה הרבה זמן...קבלי את זה..תחשבי שיש אנשים חס וחלילה שצריכים לחיות עם סכרת כל החיים.אז הם נוטלים תרופות ונמנעים מלאכול סוכר ןכד'.אז זה המחלה שלנו,זה מה שנכםה עלינו,מה לעשות,זה מה שהיקום שלח לנו כדי נלמד מזה,נתחזק מזה.יש לזה מטרה,כמה שהזוי זה נשמע...

אני בדיוק קוראת את ולא מצליחה לעצור את הדמעות כאילו הוצאת לי את המילים מהפה. כל כך מפחיד אותי ומצד שני איפהשהו מרגיע אותי (למרות שזה ממש לא דבר טוב) שמישהו מרגיש כמוני בדיוק. אני לא יודעת מה לעשות כל כך קשה לי הלוואי והיה לי מישהו שבאמת מבין שהייתי יכולה לדבר איתו.