זהו טקסט מדהים שמראה שפוסט טראומה משולבת ב OCD מופיעה כבר אצל שייקספיר במאה ה-16 . אמנם לא יודעים שם לקרוא לילד בשמו ולא יודעים לאבחנו אך הסיפטומים מוכרים . דוגמא קלאסית שמראה שאז (גם היום ?) היה קשה מאד להבין  במה מדובר גם בקרב אנשי מקצוע.  

הנה הטקסט בתרגום לעברית (בתרגום דורי פרנס) מערכה חמישית תמונה ראשונה - קצת ארוך אבל קריאה מרתקת

סוף שבוע מעולה לכולם.

רופא: שני לילות עמדתי אתךְ בְּמשמרת, ועדיין אני לא מוצא אמת בַּדיווח שלך. מתי היתה הפעם האחרונה שהיא הסתובבה?

גבירה: מאז שהוד מלכותו יצא לִשְדה הקרב, ראיתי אותה קמה ממיטתה, זורקת על עצמה את חלוק השינה שלה, פותחת את הארון, מוציאה נייר, מקפלת אותו, כותבת עליו, קוראת אותו, אחר כך סוגרת, וחוזרת שוב לַמיטה; וכל זה מתוך שינה עמוקה.

רופא: הַפְרעה חמוּרה בַּטֶּבע, לְהִתְברך בְּשֵינה וְעם זאת לִפְעוֹל בְּהקיץ. בתוך ההתרגשות הסהרורית הזאת, חוץ מהליכה ופעולות מעשיות אחרות, מה, אם בכלל, שמעת אותה אומרת?

גבירה: מה שאני לא מוכנה, אדון, לחזור עליו.

רופא: לי את יכולה, ומן הדין שתעשי זאת.

גבירה: לא לך, ולא לאף אחד, כל עוד אין לי עֵד שיאשר את דברי.

(נכנסת ליידי מקבת, עם נר)

תביט, הנה היא באה – זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא יְשֵנָה עמוק; תבחן אותה, עמוֹד קרוב.

רופא: מנין לה הנר הזה?

גבירה: מה, הוא היה מונח על ידה; יש לְיַדָה אור כל הזמן, כך היא צִוְותה.

רופא: את רואה שהעיניים שלה פקוחות. גבירה: כן, אבל החוש שלהן נעצם. רופא: מה זה מה שהיא עושה עכשיו? תראי איך היא משפשפת את הידיים.

גבירה: זאת פעולה שְגוּרָה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה בזה רבע שעה רצוף.

ליידי: בכל זאת הנה כתם.

רופא: שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי. ליידי: רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא: שמעת את זה?

ליידי: למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא: צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי: עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

רופא: איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד.

גבירה: אני לא הייתי רוצה לב כזה בֶחָזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף.

רופא: טוב, טוב, טוב.

גבירה: מהפה שלך לאלוהים, אדוני.

רופא: המחלה הזאת היא מעבר לַהִתְמחוּת שלי; אבל בכל זאת הִכּרתי כָּאלה שהלכו מתוך שינה ומתו בלי רבב בַּמיטה.