הנה ידיעה עצובה.

אוניברסיטת תל אביב סוגרת את החוג ללימודי צרפת, כחלק מהמשבר המתמשך הפוקד את מדעי הרוח. מספר המרצים הולך ויורד ותלמידים אינם נרשמים. במשך מאות בשנים צרפתית היתה שפתה של התרבות, של הלמדנות, של הדיפלומטיה ושל האומנויות, אך בעולם מערבי אנגלופילי שבו מראית העין הפרקטית גוברת על כל שיקול אחר, מעטים אלה הרוצים להשקיע שנים וללמוד נושאים חסרי ביקוש בכיכר השוק הצרכנית (והצרחנית).



http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2293876



והנה עוד ידיעה עצובה.

חוקרים באוניברסיטת בר אילן "מצאו מקור אבחנה אמין יותר להצלחה ביחסים - הורמונים. מתברר כי רמת ההורמונים אצל נאהבים טריים מנבאת אם וכיצד הם יסתדרו ביניהם ואם יישארו יחד או ייפרדו." את העולם העשיר, העגול, הרב-מימדי של עולמות נפשיים ושל רוח האדם נחליף עתה בעולם הדל, השטוח והמשעמם של בדיקות אוקסיטוצין – כאילו אלה באמת יכולים לספר לנו משהו אנושי אמיתי על פישרו של אדם.



http://www.haaretz.co.il/news/health/.premium-1.2293791



אז, כשאנו נפגשים למשל עם נפגעי טראומה, האם זו רוחם שנקטעה? האם אירועים שהיו קשים להם מנשוא מסתובבים בהם כרוחות רפאים? אם כן, אז למפגש האנושי שלנו איתם יש משמעות. אבל, אם רק זז להם איזה הורמון איפשהו בגוף כי אז לא בעניינים אנושיים עסקינן אלא בחומר, במשהו לא חי ולא אנושי שהמשמעות ניטלה ממנו.



וכשנפגעים מוצאים כוח וצומחים מתוך הטראומה, האם הם מראים בכך את ניצחון רוח האדם ואגב כך מעוררים בכולנו השראה? או שפשוט איזה הורמון זז לו בחזרה למקומו, ולעזאזל ההשראה ורוח האדם?



מי שרוצה לחגוג את חג האוקסיטוצין שיבושם לו. אני נשאר עם חג החירות.